מרוץ לשי"ר לזכרם – תיכון הדרים הוד שרון https://hadarimschool.co.il תיכון הדרים הוד שרון Wed, 04 Dec 2024 19:13:09 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.8.1 יפתח שלפוברסקי https://hadarimschool.co.il/%d7%a0%d7%a4%d7%9c%d7%95-%d7%91%d7%a2%d7%aa-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%99-%d7%aa%d7%a4%d7%a7%d7%99%d7%93%d7%9d/%d7%99%d7%a4%d7%aa%d7%97-%d7%a9%d7%9c%d7%a4%d7%95%d7%91%d7%a8%d7%a1%d7%a7%d7%99/ https://hadarimschool.co.il/%d7%a0%d7%a4%d7%9c%d7%95-%d7%91%d7%a2%d7%aa-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%99-%d7%aa%d7%a4%d7%a7%d7%99%d7%93%d7%9d/%d7%99%d7%a4%d7%aa%d7%97-%d7%a9%d7%9c%d7%a4%d7%95%d7%91%d7%a8%d7%a1%d7%a7%d7%99/#respond Wed, 18 Nov 2015 16:46:00 +0000 http://www.schoolyng.co.il/hadarim/?p=2505

יזכור – אתר ההנצחה לחללי צה"ל/דף נופל

יפתח שלפוברסקי
 
יפתח התגייס לצבא בפרופיל נמוך עקב אסתמה ממנה סבל, ופתח במלחמה להעלות את הפרופיל. השאיפה שלו הייתה לשרת בחיל קרבי. הוא שלח שורה של מכתבים לאלופי צה"ל, עד ששובץ ליחידה מודיעינית מובחרת. באחת מחופשותיו בצבא הוא ביקש שאם הוא ימות, שיכתבו עליו "יפתח הגלעדי היה גיבור חיל". יפתח השאיר אחריו הורים, עמית וחגי, שניהם מורים, ושתי אחיות.סמ"ר יפתח שלפוברסקי ז"ל מהוד השרון היה בן 20
 
שיר שכתב יפתח בתחילת 1994:
עוד דקה להמראה
 
עוד דקה להמראה
ספינת חלל מפליגה
תחת דגל בצבעי
זעם אהבה ושנאה
עוד עשרים שניות
והמנועים כבר רועמים
אני מביט בצוות דמיוני
החגור של לצידי
מחשבות טסות
על מה שמאחור משאירים
ספק בורחים
ספק משרתים
הספירה לאחור נמשכה
וספינת החלל כמו באיזו סטירה
נטתה לה הצידה
במקום להתרחק
ולהשאיר הכל מרחוק
עלינו בלהבות
באדי אלכוהול
חליפות החלל
נקרעו לגזרים
כחלום בלהות
מנופץ לרסיסים
לי לא נותר
אלא לשאול
מי שם שתה
והטביע הכל
 
 

 

]]>
https://hadarimschool.co.il/%d7%a0%d7%a4%d7%9c%d7%95-%d7%91%d7%a2%d7%aa-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%99-%d7%aa%d7%a4%d7%a7%d7%99%d7%93%d7%9d/%d7%99%d7%a4%d7%aa%d7%97-%d7%a9%d7%9c%d7%a4%d7%95%d7%91%d7%a8%d7%a1%d7%a7%d7%99/feed/ 0
ליאור שי https://hadarimschool.co.il/%d7%a0%d7%a4%d7%9c%d7%95-%d7%91%d7%a2%d7%aa-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%99-%d7%aa%d7%a4%d7%a7%d7%99%d7%93%d7%9d/%d7%9c%d7%99%d7%90%d7%95%d7%a8-%d7%a9%d7%99/ Thu, 27 Aug 2015 15:16:21 +0000 http://www.schoolyng.co.il/hadarim/2015/08/%d7%9c%d7%99%d7%90%d7%95%d7%a8-%d7%a9%d7%99/

יזכור – אתר ההנצחה לחללי צה"ל/דף נופל

ליאור שי
 
רס"ן ליאור שי סיים את השנה הראשונה של לימודי ההנדסה בהצטיינות, אבל חיזורי חיל האוויר אחריו היו חזקים יותר: הוא פרש מהאוניברסיטה וחזר לשירות קבע כסגן מפקד טייסת.
שי, בן 28, גדל בהוד השרון ובתקופה האחרונה עבר יחד עם אשתו תמר להתגורר בבסיס חיל האויר בתל נוף. רק לפני ארבעה חודשים נולד בנם הבכור נועם.
"לליאור תמיד היו תכונות של מנהיג אבל הוא דווקא לא חלם להיות טייס. הוא זומן למבדקים לקורס טיס, עבר את כולם בהצלחה וכך נכנס לעולם שהקסים אותו", סיפרה אמש אמו מזל.
עם תום שירות הקבע שלו, החליט ליאור להשתחרר מהצבא ונרשם ללימודי הנדסה. את שנת הלימודים הראשונה שלו הוא סיים בהצטיינות אך אהבתו הגדולה לטיסה והחיזורים מצד חיל האוויר, גרמו לו לעצור את הלימודים האקדמיים שלו לחזור לשירות קבע כסגן מפקד טייסת.
"דיברנו עם תמר כמה פעמים בטלפון מאז ששמענו על האסון ועכשיו חשוב לנו לחזק אחד את השני", אמרה מזל, "נועם התינוק היה האושר הגדול של ליאור, וליאור היה ילד טוב, אבא טוב ובעל טוב".
סרן א', חברו של ליאור מטייסת דורסי הלילה, סיפר אתמול כי "ליאור הצליח בכל מה שהוא עשה. אפשר לומר שכל דבר שהוא נגע בו, הפך לזהב. תמיד היו לנו שיחות על העתיד והיה ברור שהוא יגיע רחוק".
" הוא היה אבא מאוד גאה ומאושר", סיפר סרן א', " הוא היה מסתובב עם נועם בבסיס, מביא אותו לטייסת ומראה אותו לכולם ".
 
]]>
רונן חיון https://hadarimschool.co.il/%d7%a0%d7%a4%d7%9c%d7%95-%d7%91%d7%a2%d7%aa-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%99-%d7%aa%d7%a4%d7%a7%d7%99%d7%93%d7%9d/%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%9f-%d7%97%d7%99%d7%95%d7%9f/ Thu, 27 Aug 2015 15:16:21 +0000 http://www.schoolyng.co.il/hadarim/2015/08/%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%9f-%d7%97%d7%99%d7%95%d7%9f/

יזכור – אתר ההנצחה לחללי צה"ל/דף נופל

רונן חיון
 
בן אילנה ושלמה. נולד ביום י"א בכסלו תשל"ח (21.11.1977) ברמת גן, בן בכור להוריו. רונן גדל והתחנך בהוד השרון. את לימודיו החל בבית-הספר היסודי לפיד, המשיך בחטיבת-הביניים השחר וסיים בתיכון הדרים. תחביביו של רונן היו רבים ומגוונים. הוא ניחן בחוש טכני מפותח, וכילד לא השאיר את צעצועיו שלמים: הוא נהג לפרקם, עמל לחשוף את האופן שבו הם פועלים. בילדותו שיחק שחמט ואף נטל חלק בתחרויות ארציות, שיחק כדורסל בקבוצת הנוער מכבי הוד השרון במשך שנתיים, עסק ברכיבה על סוסים, היה חובב הצגות תיאטרון ואף חבר בתנועת הנוער "הנוער העובד והלומד". רונן ניהל חיי חברה פעילים עד מאוד. תמיד היה במרכז העניינים, ומוקף חברים. חבריו התארחו בביתו דרך קבע ולעתים אף נשארו ללינת לילה. רונן היה רגיש מאוד לצורכי הזולת, נזהר שלא לפגוע, דואג לכולם, מייעץ ומגשר, מעודד ותומך,והעצות שנתן היו רציניות, בוגרות וענייניות. יחד עם זאת, היה צנוע ועניו, משתדל שלא להתבלט, נמנע מלהתרברב במעשיו והישגיו. לקראת סיום חטיבת-הביניים הכיר רונן עלמת חמד בשם תמי, ומאז, למרות המרחק הגיאוגרפי (תמי התגוררה בחיפה) השניים לא נפרדו. בני הזוג חלקו אהבה כנה ומיוחדת וחברות נפלאה. אהבתו הגדולה של רונן הייתה המוסיקה. עוד בינקותו מיאן להירדם בלא להאזין לצלילי מוסיקה, בעיקר קלאסית. רונן החל בלימוד נגינה על פסנתר בגיל חמש, ובהמשך עבר לנגינה על אורגן. בגיל ארבע-עשרה קיבל מהוריו, כמתנת יום הולדת, סינטסייזר. לכלי צורפה חוברת הדרכה עבת כרס בלועזית, אולם לרונן לא היה צורך בה, הוא בחן ובדק את הכלי החדש שתי יממות רצופות עד שפיענח לחלוטין את אפשרויות השימוש בו. על הכלי עיבד והלחין לחנים מקוריים משלו. הוא הצטרף לבית-הספר למוסיקה "חצי טון", שם עבד עם הרכבים מוסיקליים שונים, התנסה בסוגי מוסיקה רבים, והופיע במסגרת האירועים של בית-הספר ובתחרויות של כישרונות צעירים. רונן לא נצמד לתווים כתובים ולא לחוקי המוסיקה ואת סגנונו לא שאב מאף מלחין. הוא היה יושב ליד הכלי ואצבעותיו פורטות עליו באופן חופשי מתוך מצב הרוח שהיה נתון בו באותה עת. הצלילים שהתנגנו היו מרחיבים את ליבם ונשמתם של המאזינים. כאשר היה שב מיום הלימודים, ובהמשך מהצבא, היה משליך את התיק וממהר לשבת לנגן. כך היה פורק את מטען רגשותיו ונרגע. לקראת מועד גיוסו הקרב, למרות כישרונו המוסיקלי, סירב רונן לנסות להתקבל ללהקה צבאית והתעקש לשרת ביחידה קרבית. את שנת הלימודים האחרונה בתיכון הקדיש לאימונים לקראת גיבושי סיירות. במהלך התקופה הורד הפרופיל הרפואי שלו, כל ניסיונותיו לשנותו עלו בתוהו והוא נאלץ לוותר על מטרה זו. רונן התגייס לצה"ל בתחילת חודש אוגוסט 1996 ושובץ לחיל-השריון. הוא החל להכיר את החיל והתאהב בטנק ובעוצמה שבו. הוא שובץ לחטיבה 7 בגדוד 77 כנהג בטנק מרכבה. מתוך רצונו להבין ולדעת, למד רונן את שאר התפקידים בטנק. עם הגיעו ליחידה קומם אותו יחס החיילים הוותיקים, "הפזמניקים", לחיילים הצעירים. הם ביטלו את דעותיו ומיאנו להקשיב לעצותיו. בחלוף הזמן למדו להכירו, ומשהתרשמו מיכולתו הטכנית זכה מהם להערכה ולכבוד. הוא הגיע ליכולות גבוהות בנהיגה בטנק והדבר בא לידי ביטוי בתרגיל סיום הצמ"פ, עת הוטלה על יחידתו המשימה לכבוש יעד מסוים. אדמת רמת הגולן הייתה בוצית בשל תנאי מזג האוויר הגשום באזור. רונן לא היסס לחצות עם הטנק שלולית ענקית על-מנת לחסוך בזמן בדרכו ליעד, בעוד שחיילים אחרים עקפו אותה והגיעו מאוחר יותר. מח"ט החטיבה שצפה בתרגיל ציין אותו על התעוזה והמקוריות שגילה. יכולת הביצוע של רונן הביאה לכך ששובץ כנהג מ"מ כאשר הגדוד עלה ללבנון. הצוות של רונן שובץ במוצב ריחן בגזרה המזרחית. חבריו לפלוגה מספרים, כי רונן היה חבר אמיתי, הרבה לעזור לסובבים אותו, עודד את חיילי הפלוגה הצעירים, יעץ להם ותרם להם מניסיונו. לשמירת המוראל שלו ושל חבריו נהג רונן להוציא את הרמקולים של המערכת שלו למשטח העבודה, במקום שבו חנו הטנקים, ואת הטיפולים בהם ביצעו לצלילי מוסיקה. רונן היה קשור מאוד לבני משפחתו, ולאורך שירותו הצבאי הקפיד לעדכן את הוריו ולהשאיר זמן לבילוי משותף איתם ועם אחיו. רונן נפל בקרב בלבנון ביום י"ז בתשרי תשנ"ח (18.10.1997). באותו יום שהה רונן עם צוותו במארב. בשעות אחר-הצהרים זיהה הכוח מחבלים באזור הכסרא. הטנק שרונן נהג בו עלה לעמדת ירי וירה סדרת פגזים. במהלך חילופי האש, בשעה 17:06, ספג הטנק פגיעת טיל בחזיתו. רונן נפגע בחזהו ונהרג במקום. בן תשע-עשרה היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בנוה הדר, הוד השרון. רונן הותיר אחריו הורים ושלושה אחים : אייל, אופיר ועוז, אותו לא זכה להכיר, שכן נולד כארבעה חודשים לאחר נפילתו. הוא הועלה לדרגת סמל לאחר מותו. בעיזבונו חומר מוסיקלי רב של קטעי עיבודים והלחנות, הן של מוסיקה שלו והן של מוסיקה ידועה. משפחתו הנציחה את זכרו בהוצאת שני דיסקים הכוללים מוסיקה מקורית שכתב רונן, ודיסק נוסף שהוקלט בערב לזכרו של רונן. קטעי מוסיקה שכתב רונן הושמעו בתוכנית "אחי הגדול" ששודרה בערוץ השני של הטלוויזיה ביום הזיכרון תשנ"ח.
בנוסף, מאז נפילתו של רונן מקיים בית-ספרו, תיכון הדרים בהוד השרון, מירוץ הנקרא "מרוץ ש.י.ר" על שמו ועל שמם של שני בוגרים נוספים, שנפלו באסון המסוקים – שיקו סבן ויפתח שלפבורסקי. במהלך שלושת ימי המירוץ רצים התלמידים הבוגרים, מורי בית- הספר וכן חיילים מגדודי הנופלים מהיישוב שאר יישוב עד הוד השרון, שם מצוין סיומו בטקס מרשים בבית-הספר. הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק, כתב למשפחה במכתב התנחומים: "רונן שירת כנהג טנק מרכבה בגדוד עוז של חטיבה 7, ותואר כחייל צנוע, שמילא את תפקידו במקצועיות ובמסירות אין קץ ומפקדיו אף תיכננו כי יועבר לשרת בצוות הבכיר של הפלוגה. היה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחבריו כאחד." מפקד הגדוד הוסיף וסיפר על רונן בדברי ההספד שנשא: "לפני פחות משנה, רונן, הצטרפת אלינו לצמ"פ בגדוד 77. שם, בקורס הקשה ההוא המכשיר לוחמים לקרב, המציב סטנדרט גבוה של דרישות, לא נשמעת אף פעם מתלונן, ביצעת תמיד את המוטל עליך בצורה טובה מאוד, עם הרבה צניעות וענווה ומין שקט כזה שאיפיין אותך גם לאחר-מכן, כשהצטרפת כלוחם מן השורה לפלוגה ח'. יחד עם פלוגתך ביצעת אימון שבו הוכחת למפקדיך, כי הגעת לרמה גבוהה של מקצוענות ומצוינות בתפקידך, עד כי המ"פ סיפר לי הבוקר כי תיכנן לקדם אותך ולהציב אותך בצוותו. רק לפני זמן לא-רב ביקרתי אצלכם, צוות 2, שם בעמדה, ושמחתי לשמוע את אסף, עמית ואיתמר משבחים את יכולתך כנהג. עמית, שהחליף כבר מספר נהגים מאז שירותו בפלוגה, אף סיפר כי היית הנהג הטוב מכולם".
 
]]>
משה (שיקו) סבן https://hadarimschool.co.il/%d7%a0%d7%a4%d7%9c%d7%95-%d7%91%d7%a2%d7%aa-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%99-%d7%aa%d7%a4%d7%a7%d7%99%d7%93%d7%9d/%d7%9e%d7%a9%d7%94-%d7%a9%d7%99%d7%a7%d7%95-%d7%a1%d7%91%d7%9f/ Thu, 27 Aug 2015 15:15:49 +0000 http://www.schoolyng.co.il/hadarim/2015/08/%d7%9e%d7%a9%d7%94-%d7%a9%d7%99%d7%a7%d7%95-%d7%a1%d7%91%d7%9f/ יזכור – אתר ההנצחה לחללי צה"ל/דף נופל

משה שיקו סבן

בן תמרה ואפרים. נולד ביום ט"ז בסיוון תשל"ז (2.6.1977) בהוד השרון. משה נולד לאחר שתי אחיותיו, פאני ואתי, וכשהיה בן חמש נולדה אחותו הצעירה, סיוון. הוא החל לימודיו בבית-הספר היסודי "לפיד", המשיך בחטיבת הביניים "השחר" וסיים בבית- הספר התיכון "הדרים", במגמה ההומנית.

ב –21 בנובמבר 1995 התגייס משה לצה"ל והוצב לחטיבת גולני. הוא שירת ביחידת "אגוז" והיה חייל רציני, ממושמע, חרוץ ומסור. את תפקידו הייחודי והמסובך מילא בהצטיינות, תוך הפגנת עצמאות ואחריות יוצאת דופן לחייל בגילו ובדרגתו. יחד עם זאת, הייתה בו שמחת חיים והחיוך לא מש מעל שפתותיו.

בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים. שני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב, ושבעים ושלושה הלוחמים, שהיו בדרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו. ביניהם היה משה, שעוד לא מלאו לו עשרים בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית של בית העלמין בהוד השרון. השאיר אחריו הורים ושלוש אחיות.

לאחר מותו הועלה משה לדרגת סמל.

אח שלי, אני כותבת לך בערב מלא עננים שחורים המאיימים לגשם, בשמים שהירח אינו נראה בהם, בשמים אשר מחזירים אותי לאותו ערב חשוך וארור שסיים את חייך, שלקח אותך ממני, מאמא, מאבא, מפני ומסיון, שלקח אותך מהמשפחה שלך, מהמשפחה שלנו.

ערב כזה שקבע בדרך כל כך אכזרית שהביתה כבר לא תחזור, שדמותך לא תשתקף מעינינו וצחוקך לא יישמע באוזנינו, ושכל מה שנשאר לנו זה לחיות אותך מתוך תמונה וזיכרון. ערב כזה שהפך את חיי, עד שבאופן בלתי נמנע סיים גם חלק מהם ופתח חלק אחר. חלק שהמילים געגוע, דאגה, כאב ואובדן קיבלו משמעות, שלפעמים נראה שבלתי אפשרי לחיות איתם.

חמש שנים, חמש שנים, שיקו, אני קמה בבוקר ותמונתך מונחת אל מול מיטתי, ומאיזה מקום שאני לא מסתכלת עליה אני רואה אותך מסתכל עלי בחזרה, בעיניים פקוחות לרווחה, וממלאת אותי התחושה שאתה שומר עליי וששום מוות בעולם לא יכול להפריד את האהבה המיוחדת שלנו. ועדיין אחרי חמש שנים אני כותבת לך, עדיין לא נראה לי הגיוני לכתוב עליך, אתה פשוט יותר חי ממת אצלי, ואני חושבת עליך, דואגת, מתגעגעת ואוהבת אותך כמעט בכל רגע של כל יום, של כל חודש, של כל שנה. חושבת איפה אתה וכועסת איפה היה אלוהים ועל מה הוא חשב כשהחליט לקחת אותך ממני. מישהו אמר לי אחרי מותך שהחיים חזקים מהמוות. היום אני יודעת שיש לזה תנאי והוא שהמוות והחיים שלך הם חלק מהחיים שלי, כי רק אז אתה מצליח לשמור על איזושהי שפיות בעולם של חיים בלעדיך. אני חושבת על כל הדברים שהשתנו והתחוללו מאז שנהרגת, מדמיינת אותך נכנס הביתה פתאום ואומר לי בדרך הכל כך מיוחדת שלך, "אתי, זה לא היה ואת השתנית, סיון התגייסה, פני התחתנה, ואמא ואבא ­ הם כבר לא נראים אותו דבר". ואני לא מצליחה.

אני עדיין רואה אותך כמו בתמונה, כמו ביום שהלכת, אפילו לא בן עשרים שנה, עם אותו חיוך ואותה כנות ותמימות שהיו כל כך חלק ממך חושבת ומדמיינת אותך חמש שנים יותר גדול, אולי עם תספורת אחרת, יותר חסון, אבל מבלי לשים לב אני עדיין חוזרת לאותה התמונה, זאת שיש לי ליד המיטה, זאת שבה אתה אפילו לא בן עשרים שנה.

אבל בדבר אחד אני בטוחה, שאם אלוהים היה משאיר לי אותך, היית כזה מוצלח, כזה שהיה מה להתגאות בו, כזה שלא צריך לדאוג לו, אחד שאפשר היה תמיד לסמוך עליו. כי תמיד ידעתי שאפילו שאתה יותר קטן ממני, אתה תהיה ל י אח גדול, מישהו שאני תמיד אוכל לבוא אליו כשטוב או כשרע, כדי לקבל את העצה הכי טובה או את החיוך המעודד או סתם את תחושת הביטחון שאתה שם. שהרי ככה זה היה עוד כשהיית, אפילו לא בן עשר..

ועכשיו, כשאין לי אותך, אני בכל זאת פונה אליך, מדברת ומספרת לך. ואפילו שתשובתך ועצתך אינן נשמעות, אני ממשיכה. אין לי עוד אח אחר מלבדך, ואני עדיין מחכה לך וזקוקה לך ולא מצליחה להתרגל לחסרונך, ואלוהים יודע שיש לי ימים שאני כל כך צריכה אותך.

זוכרת ומתגעגעת עד ייאוש לערבי שבת סביב השולחן איתך, לקול הצחוק שלך, למריבות הילדותיות שלנו, לראות אותך, להעיר אותך, לדבר איתך, לייעץ ולהתייעץ איתך ולספר לך, למראה של יום ראשון בבוקר, שאתה יורד עם המדים, לפרצופים המיוחדים שלך, לתמימות והילדותיות שהיו בי לפני מותך. לעיניים המבריקות מאושר ומגאווה של אמא ואבא כשהיו רואים אותך במדים חוזר מהצבא, לצניעות ולהיגיון הבריא ולצדק שהיו כולם שלך.

לימים שהכאב הכי גדול היה שחבר עוזב או שרבתי עם חברה, לימים שבבית שלנו, שיקו, דמעות בכי וכאב לא היו עניין שבשגרה, לימי שישי שאמא הייתה מדליקה רק נרות שבת ולא נרות נשמה. אתה חסר לי עד כאב, עד מחנק, וזה לא עובר ­ אחרי חמש שנים, שיקו, אני יודעת שזה אף פעם לא ייגמר, שמותך גרם לי לנכות ושהדרך היחידה לחיות איתה זה להשלים איתה, ואת זה אני מסרבת לעשות ואני חרדה מהיום שזה יגיע, ונראה כי עדיין, על אף שעולים לבית העלמין כדי להדליק לך נר, חיים בתחושה שיום אחד אתה תופיע והכל ייגמר.

ואת המכתב הזה, אח שלי, שאין לו מען ברור, אני שולחת לך לאיפה שאתה רק נמצא, מחבקת בגעגוע חונק ואוהבת אותך. נושאת תפילה לזכרך ולמען תנוח על משכבך בשלום.

אחותך אתי

]]>