תפוחים מן המדבר / סביון ליבריכט

הסיפור עוקב אחרי תהליך של שינוי. הגיבורה, ויקטוריה אברבנל, אשה מבוגרת חרדית משכונה בירושלים, עוברת תהליך עמוק ומפתיע, מהפך של ממש תוך יומיים. הסיפור מכיל מעט טקסט, ובכל זאת הוא מצליח להעמיד מצב דרמטי תוך תהליך שיש בו התחלה – אמצע – סוף, הוא פותח ישר בגרעין השלב שנקרא "סיבוך" ומוביל לשלב הקרוי "התרה" שהיא כמעט מהירה מידי, ובכל זאת משכנעת.

הפתיחה

הסיפור נפתח במצב מסובך הנראה כמעט בלתי פתיר: ויקטוריה נוסעת לקיבוץ בדרום, אליו "ברחה" בתה רבקה בת ה-18עם בחור שהתאהבה בו. מבחינת ויקטוריה וסביבתה, הבת היא מופקרת, מביישת את המשפחה כולה. על פי הנורמות של החברה הדתית יש להינשא בשידוך, עם חתן שמקובל על אבי הכלה, והחתן הרצוי הינו תלמיד חכם, שכן אורח החיים החרדי הוא שהבעל לומד כל היום, והאשה מגדלת את הילדים ונמצאת בבית פנימה. רבקה קמה ומרדה בכל המנהגים והנורמות של סביבתה, והפנתה עורף לכל מה שמקודש ויקר לקהילה שממנה צמחה. עזיבת הבית וחיים עם בחור חילוני ללא נישואין בקיבוץ חילוני – זהו מעשה הנתפס כקשה מאד ובלתי ניתן להבנה או לסליחה בקהילה חרדית. בדמיון של ויקטוריה התפתח "הבחור המפתה ומדיח" לסוג של מפלצת, והיא מתכננת כיצד תגשים את המשימה שלשמה באה: להחזיר את רבקה הביתה, ולקחת אותה מ"זרועותיו של השטן"…

הדרך עוברת עליה בקושי, היא מחליפה ארבעה אוטובוסים, הכל מסובך ומסורבל, עם כל התיקים והחום, והצפיפות באוטובוס – אנשים נדחקים ומתחככים בה. כל התיאורים האלה הינם אמצעי אמנותי לביטוי מצב הנפש של ויקטוריה : מרוגזת, לא נוח לה, מודאגת, פגועה, קשה לה נפשית. לאורך כל הנסיעה ויקטוריה מגלגלת בראשה אפשרויות שונות לפעולה: אולי תתנפל על רבקה ופשוט תגרור אותה משם בשערותיה? אולי תסביר לה בנועם ובסבלנות איזו טעות איומה היא עשתה? אולי תרמה אותה שקרה משהו בבית, ואז כשרבקה המודאגת תחזור איתה לירושלים – היא כבר לא תתן לה לעזוב? אך ככל שהאוטובוס מתקרב לקיבוץ, נוטש את ויקטוריה אומץ הלב, ובאים במקומם פחדים: מה יהיה אם הבחור ירים עליה יד להכותה? ואם רבקה לא תרצה לפתוח לה את הדלת? כל האפשרויות שליליות, כי ויקטוריה לא חושבת לרגע שיכול להיות שאפשר לעזוב את הקהילה החרדית, וללכת לעבר עתיד חיובי באיזה שהוא מובן.

צריך להבין שויקטוריה לא יוצאת לעיתים קרובות מהשכונה בירושלים, והנסיעה הזאת היא מבחינתה משהו נועז וחריג מאד. היא עוזבת את נופי ירושלים ההרריים והמיוערים ומגיעה לנוה מדבר, קיבוץ במדבר השומם, הכל צהוב ושטוח, חם וזר. ובכל זאת, בניגוד למשפחות שיושבות "שבעה" על בן/בת ש"התפקרו" (חזרו בשאלה), ויקטוריה נוסעת אחרי בתה כדי להחזירה הביתה, וזאת בלי ידיעת האב. כאן יש קרן אור שמאפשרת התפתחויות לא צפויות.

הפגישה עם רבקה ודובי

כשויקטוריה רואה את רבקה, היא גם מתרגשת מאד ושמחה, רבקה נראית קורנת ומאושרת, את זה ויקטוריה רואה עליה מיד, וגם מזועזעת כולה: רבקה לובשת מכנסים קצרים ששוליהן גזורים וחוטים נסרחים מהם, יש לרגליה נעלי גבוהות מרובבות לשלשת (מוכתמות בהפרשת תרנגולות, כתוצאה מעבודתה בלול), שערה קצר – וזה מתאים לה הרבה יותר מהבגדים של הנערה הדתיה שתמיד נראו עליה קצת מוזר, בגלל גובהה ורוחב כתפיה. רבקה מקבלת את ויקטוריה בחיבוק גדול, וגם דובי החבר שלה שותף לקבלת הפנים החמה: הוא בחור ג'ינג'י וגבוה, חם ופתוח, ומאוהב ברבקה באופן גלוי. הוא מוציא לויקטוריה את התיק מהיד, קורא לה "אמא", ומחבק אותה, דוחף לה כוס מיץ ליד, מושיב אותה, כשהיא שותה ונחנקת הוא טופח לה על הגב, כמו שטופחים לתינוק, ובאמת ויקטוריה היא כתינוקת שעולם חדש נפתח בפניה. כאשר משווים את התוכניות שהיו לויקטוריה בהתחלה כיצד תחזיר את רבקה הביתה, עם הפאסיביות וחוסר יכולת הפעולה שתקפו אותה מהרגע שהגיעה – מתקבלת סיטואציה הומוריסטית, ואותה אוירה של הומור ממשיכה לקשט את מערכות היחסים הנבנות בסיפור: ויקטוריה שואלת את דובי איזה מין שם זה "דב" לילד קטן, והוא עונה לה שאם היא תרצה הוא יחליף אותו מחר. הנכונות שלו לרצות אותה משעשעת, וויקטוריה אינה אדישה לכך, היא קולטת שהבחור מקסים ומתאים לבתה, ולאט לאט מתחילה אף היא לאהוב אותו, למרות שהשביעה את עצמה להתחזק בדעות שאיתן הגיעה לשם.

ביושבם בחדר האוכל, מסתכלים דובי וויקטוריה ברבקה שמגישה לשולחנות. הם שניהם אוהבים אותה, ועל רקע זה הם מרגישים קרובים. דובי מספר לויקטוריה שהוא רוצה להתחתן עם רבקה אך היא לא נענתה עדיין. ויקטוריה מתקשה להאמין שזה יי
תכן, כי הנערות החרדיות רואות בכך הכרח שאין לדחותו, כי אחרת אי אפשר לעזוב את הבית, ואילו רבקה לא ממהרת להתחתן אף על פי שיש לה מישהו שרוצה בה. היא אינה ממהרת, רצונה להיות בטוחה ביחסיהם קודם שתתן הסכמתה, נובע ממה שראתה בבית, מיחסי הוריה שאין ביניהם אהבה. התנהגות זו של רבקה מעידה על הבטחון העצמי שלה, ועל העצמאות המחשבתית שלה, היא עושה מה שנראה לה, מה שהיא מרגישה ומה שהיא מוצאת לנכון – בלי קשר לדעת הקהל.

השיחות עם רבקה

בסיפור יש שני דיאלוגים של ויקטוריה עם רבקה.

בשיחה הראשונה רבקה אומרת לויקטוריה שאיננה מתגעגעת לאבא, כי הוא לא התייחס אליה, כל היום רק לומד ועוסק בחנות. היא מרגישה שהיא בכלל לא בתו, שהוא לא מכיר אותה ורצה לשדך לה בחור עלוב, חיוור וחולה, כאילו שיש בה מום, ולא מגיע לה מישהו יותר טוב. היא אומרת לויקטוריה שהיא אף פעם לא הרגישה שווה בשכונה, ואילו כאן היא מרגישה שווה יותר. היא אומרת לויקטוריה שלא היתה צריכה להימנע מלבקר אותה גם אם אביה לא ראה זאת בעין יפה "ואת, אין לך רצון בעצמך?". בדיאלוג זה חושפת רבקה בפני אמה את הבעיות שיש בחיי אמה: שהאם צייתנית מידי וחסרת דעה אל מול בעלה, ושבתור אב הוא לא היה אב חם ואוהב, אלא מרוחק ושיפוטי מתוך קריטריונים שגויים. אלה דברים מאד כואבים המזעזעים את עולמה של ויקטוריה.

בדיאלוג השני לאחר ארוחת הערב, מאשרת רבקה לויקטוריה שזה נכון שאיננה ממהרת להתחתן, ושזה מתוך חשש לחזור על הטעות של הוריה: "אני לא רוצה לחיות כמו את ואבא, בלי אהבה".

שני הדיאלוגים קצרים ונוקבים ויש בהם העמדה של ויקטוריה מול האמת של עצמה בצורה ישירה. בהתחלה נדמה שויקטוריה לא מקבלת את הדברים, כי היא אומרת "שוב פעם אהבה!" כאילו זוהי שטות, אך הדברים מחלחלים אליה. היא נמצאת בתהליך של למידה, וכאילו מתחלפות היוצרות ומתהפכים סדרי העולם: רבקה היא האם וויקטוריה היא הבת שיש לה מה ללמוד על החיים. שני אמצעים אומנותיים מיטיבים להמחיש מצב זה: כאשר ויקטוריה שותה מיץ, היא נחנקת, ורבקה ודובי טופחים על גבה כמו שעושים לתינוק, וכאשר רבקה נפרדת מויקטוריה לפני השינה, היא אומרת לה "אל תיבהלי אם תשמעי תנים" ומוסיפה הישות המספרת ואומרת "כאם המרגיעה ילדתה". לפני השינה ויקטוריה מתפללת לאלוהים "והאר עיני", כאילו יש לה תחושת עיוורון והיא מבקשת שהמצב יתבהר בראשה והדברים יעמדו מלפניה ברורים, ואכן זה מה שקורה בסוף.

גידול תפוחים במדבר

בחדר האוכל דובי מוסיף ומספר לויקטוריה על הפטנט לגידול תפוחים במדבר: תפוח אוהב קור ולכן לא מתאים למדבר. אבל אם מגדלים עצי תפוח ננסיים בתוך חממות – אפשר לשלוט באקלים שסביבם ע"י הפשלת הניילונים בלילות המדבר הקרים, ואיטום החממות ביום, כשכל הקור מהלילה נכלא בפנים. זוהי שיטה לא מסובכת כלל, רק נדרשים מקוריות מחשבתית ויצירתיות, ודבר שנחשב בלתי אפשרי הופך להיות אפשרי. ויקטוריה לא רק מבינה את השיטה, אלא מבינה הרבה מעבר לה. היא מבינה שגישה זו ישימה בכל תחום בחיים, ולא רק בענייני חקלאות… כל דבר אפשרי, אם רק חושבים איך לעשות אותו, אם רק רוצים אותו מספיק, ואם לא מפחדים לעשות משהו מקורי ולהיות נועזים.

הזיכרון המודחק צף ועולה: לויקטוריה היה אהוב נעורים

ולכן לא מקרה הוא שמיד לאחר השיחה עם דובי עולה וצף מתודעתה של ויקטוריה זיכרון מודחק שכבר נשכח עד כדי כך שאין הוגים בו עוד: פעם, כשהיתה בת 15, היה לה אהוב בשם אלקיים בן של צורף השכונה. אבל היא לא התחתנה איתו, למרות שבין שניהם התרקמה האהבה במבטים, וכולם כבר ידעו על כך, ואבא של יקותיאל שלח אל אביה שדכן וביקש את ידה עבור בנו, וזאת משום שאביה של ויקטוריה רצה שתתחתן עם תלמיד חכם, ולא עם אל קיים. את פי ויקטוריה לא שאלו, והיא לא ניסתה להגיד את דעתה, כי ביטלה דעתה מפני דעת אביה, שנחשבה יותר, גם בעיניה.

אין זה סתם זיכרון שצף ועלה פתאום, אלא יש בו גם תובנות. ויקטוריה מבינה שאהבה איננה זרה לה, זה לא משהו שלא חוותה, להיפך – התמזל מזלה והיתה לה אהבה, ואהבה זו היתה הדדית! יחד עם זיכרון זה היו אמורות לעלות בה תחושות קשות של החמצה, שהרי היא נשואה כבר שנים רבות לאדם אחר שאיננה אוהבת. היו יכולים להיות לה חיים משמעותיים יותר, מרגשים יותר ומספקים! אבל אין לה. ואת הנעשה אין להשיב. רבקה מוכיחה בכל מעשיה כי ניתן ללכת בעקבות האהבה, וכי ניתן להמרות את פי האב ובכל זאת להיות מאושרת, ודובי מוכיח לה כי הכל אפשרי אם אתה רק רוצה, והכל יחד מתכנס לאיזו תחושת אבל גדולה, שהרי הכל יכול היה להיות אחרת… אבל מה שקורה לויקטוריה אינו התמוטטות, כי אם שיקום מופלא בז
כות יכולתה הנפשית למצוא את הפתרון, כפי שמתבטא בחלום:

החלום

באותו לילה חולמת ויקטוריה חלום, (הערה: מבחינה ספרותית, חלום הוא אמצעי לתיאור תת מודע של דמות. כלומר משהו שאפילו הדמות עצמה לא מבינה, אבל הקורא יכול להבין מתוך ניתוח החלום שלה, שהוא בדרך כלל מאד שקוף וקל לפרשנות). להלן תיאור החלום: ויקטוריה רואה מישהו עומד עם הגב אליה, מול חלון גדול המשקיף לגן יפה, הוא גם עדן. בגן יש עצי דעת ועצי חיים, כמו בגן עדן. כולם קטנים ושרשיהם בתוך פחיות… בחלון יש וילון לבן מתנפנף, והבחור פותח את החלון, מושיט ידיו אל עץ הדעת, והתפוחים שגדלים עליו נופלים אל תוך ידיו מעצמם. בדרך אל ידיו הם קטנים והופכים לגרעינים, ומיד לתכשיטים. בשלב זה הבחור מסתובב, ואז רואים שפניו פני אלקיים, ושערו ג'ינג'י (כמו שערו של דובי).

פרשנות החלום

גן העדן הוא הפוטנציאל שגלום באלקיים, אילו היו הוא וויקטוריה מתחתנים. שפע התפוחים שהופכים לשפע של גרעינים ולשפע של זהב – הם מה שויקטוריה מייחסת לחיים עם אלקיים, אילו היו מתחתנים. לבחור הזה מחוברת, מבחינתה, תחושת שפע מכל בחינה: שפע תפוחים = חיים של ידיעה והבנה ללא צורך להדחיק, גרעינים = שפע של ילדים, הגרעינים מסמלים פיריון, ושפע של זהב = יכולת כלכלית מצויינת, שכן אביו הצורף של יקותיאל היה איש עובד, ולא מי שיושב כל היום בבית הכנסת ולומד תורה. הוילון מייצג את הקשר שיש במוחה של ויקטוריה בין יקותיאל לבין חתונה, שכן הוילון הלבן יכול לייצג בתת המודע הינומת כלה. וכאן בא המפנה המעניין שמוחה של ויקטוריה מייצר כדי להתגבר על הבנת ההחמצה שלה כשדחתה את אלקיים: בחלום עצי התפוחים הם קטנים, כמו עצי התפוחים שמגדל דובי, ואלקיים ג'ינג'י כמו דובי. אפשר לראות כאן המחשה ויזואלית של מה שמתחולל בנפש של ויקטוריה: היא "מעבירה" את אלקיים להיות דובי, כלומר יוצרת הכלאה בין שניהם, זהות אחת. כלומר מוחה "מתעתק" את האירועים של העבר לאירועי ההווה, ו"מלביש" את המציאות של אז על המציאות העכשווית, וכאילו מחדש נפתחים הסיכויים לתיקון ההחמצה, רבקה תממש עם דובי את מה שהיא, ויקטוריה, לא העזה לממש עם אלקיים, וכך תפצה הבת את האם על הטעות שעשתה, וויקטוריה תתנחם בראותה את בתה שמחה ומאושרת, גם בשבילה!

השינוי שחל בויקטוריה

ויקטוריה הופכת מעיוורת לרואה. היא מבינה את רבקה, ויותר מזה – תומכת בה! היא באה "לקחת את רבקה בשערותיה" ולהחזיר אותה הביתה, והיא חוזרת לא רק מפוייסת ושלמה עם מעשה רבקה, אלא אף יש לה אינטרס שרבקה תצליח. מתוך הריסות נפשה היא קמה משוקמת ואופטימית, ומוצאת את הכוחות להתמודד עם המצב. היא אם טובה, ואדם ישר, ויש בה אומץ שאמנם בא מאוחר, אבל לא מאוחר מידי. עצם הנסיעה לקיבוץ להחזיר את רבקה היתה מעשה לא שגרתי, וכבר אז היה ניתן לראות את הפוטנציאל שהיה בה לשינוי. צריך להדגיש, כי רוב בני האדם חוששים להביט במראה ולראות את האמת שלהם. כל אחד עושה טעויות כואבות, וקל יותר לחיות איתן אם מדחיקים אותן ולא זוכרים אותן יום יום. ויקטוריה גילתה אומץ לב בכך ש"הרשתה לתת המודע שלה" להציף אירוע כה כואב. היא יכלה להתכחש לאושרה של הבת, ולא לקבל את הצעד שעשתה, ולהתעלם מזה שהיא מאושרת, ולהגיד לעצמה שהדת והנורמות יותר חשובים, אבל היא לא עשתה את זה, כי היא ראתה את טובת רבקה מעל טובת עצמה. זה שהיא קיבלה את המעשה של רבקה, זה יפגע בה, מכמה סיבות: אם היא תודה שאהבה בין בני זוג חשובה להצלחת הנישואין, כי אז היא גם חייבת להודות שבינה לבין בעלה אין אהבה ושהנישואין שלה בבעייה. אם היא תודה שדובי מקסים אף על פי שאינו דתי ואינו רצוי ע"י האב, כי אז היא מודה שהיא עשתה טעות כאשר העדיפה את מילת אביה על פני הדעה שלה, וויתרה על אלקיים. ועוד: צריך לזכור, שויקטוריה חוזרת לשכונה החרדית, ושם היא תצטרך לעמוד מול כל הדעות הקדומות על אהבה ומול הביקורת על מעשי ביתה, ולייצג את עמדת ביתה. זה לא קל!

אבל ויקטוריה עומדת בכבוד מול האמת של עצמה, ואף מוצאת את הכוחות להמשיך עם חיוך, בלי לשבור מסגרות.

הסיום

בסיום ויקטוריה חוזרת לירושלים ובידה שק של תפוחים קשים, כלומר טריים. (בהקשר זה "קשים" זו מילה חיובית). בנסיעה היא חושבת מה תגיד לבעלה כשתחזור הביתה. זוהי סצנה מקבילה לסצינת הפתיחה, גם אז נסעה ויקטוריה באוטובוס עם תפוח (אבל הוא היה רקוב, מיד נדבר על זה) ותיכננה מה תגיד ומה יקרה. אבל שתי הנסיעות ממחישות יפה את ההבדלים במצבה הנפשי: בדרך הלוך ויקטוריה עיוורת, בדרך חזור היא מפוכחת. כל מה שתיכננה בדרך הלוך לא קרה, כי לא הבינה בכלל את המצב. רוב הסיכויים שכעת כן תצליח לממש את תוכניותיה, כי היא מאד יודעת עכשיו איפה היא עומדת ומה היא רוצה להשיג: היא תבוא לבעלה עם תפוח טבול בדבש, ותספר לו על הפלא של גידול תפוחים במדבר.

הסוף הזה הינו מעניין, ובעל פוטנציאל פרשני: תפוח בדבש הוא סמל
להתחלה חדשה, ומכאן ניתן להבין שויקטוריה נחושה להתחיל עם בעלה מערכת יחסים חדשה. כשהיא תספר לו על התפוחים המיוחדים שדובי מגדל, היא תעביר לו את המסר שגם הבלתי אפשרי הוא אפשרי, ובכך תתחיל להרגיל אותו למחשבה שלא הכל חייב ללכת בדרכים הנורמטיביות המסורתיות, ושיש עוד דרכים לפעול בעולם, וכולן יכולות להוביל לתוצאות טובות. ויקטוריה לא תספר לו על רבקה ודובי בשלב זה, אבל מתוך הסיפור על התפוחים יצוץ שמו של דובי, מקושר למשהו טוב, חדש, מקורי, שיוצא ממנו תוצר (תפוחים), ואינו רק מילים באויר.

לסיכום: מה יש בסיפור?

1. דמות עוברת תהליך של שינוי בעיקבות טריגר (הביקור אצל רבקה והשיחות איתה ועם דובי), השינוי גורם להצפת זיכרון מודחק ממעמקי תת המודע, והדמות מתמודדת איתו בצורה יפה ובונה, וחוזרת בחזרה למציאות כשהיא יודעת כיצד לפעול כדי לשפר את חייה. זוהי התמודדות מוצלחת עם חווייה קשה באמצעות "העברה" של הבעייה לדמות קרובה (לבת שלה), שיש לה היכולת לפתור את בעייה לשתיהן גם יחד, בדרך של תחליף. (אהבת רבקה ודובי היא תחליף לאהבת ויקטוריה ואלקיים שלא התממשה).

2. הסיפור הוא סיפור ביקורת על הדת. הדת מוצגת כלא פשרנית ונוקשה, לא מחוברת לעושר ולמגוון שיש בחיים וכופה רק דרך פעולה אחת. החברה הדתית מוצגת כצרת אופקים, ושופטת על פי קריטריונים אופייניים לה, וכך מפספסת אנשים שאינם הולכים בדיוק בתלם, כמו את רבקה, שבשכונה החרדית לא נחשבה לשידוך טוב, כי היתה קצת שונה, גבוהה מידי, מיוחדת מידי. החברה הקיבוצית מוצגת כחברה הרבה יותר פתוחה, שמאפשרת כל מיני דרכי פעולה, כרצון האנשים, ומכבדת כל אחד בהתאם למה שיש לו לתרום. רבקה נחשבת שם לבחורה שיש להתגאות בה, הלבוש החילוני מתאים לה יותר, וזה שהיא חיה עם בחור בחדר אחד ללא נישואין לא עושה אותה למופקרת בעיני האנשים, כי התפיסה היא שכל אחד יעשה מה שטוב לו.

אמצעים אמנותיים בסיפור

1. פתיחה – וסיום אנלוגיים. ההשוואה בין הפתיחה לבין הסיום פורשת את כל התהליך שעברה ויקטוריה. השוואה זו מתבקשת כיון שמצב הפתיחה זהה למצב הסיום (ויקטוריה נוסעת באוטובוס), ונשאלת השאלה מה השתנה.

2. החלום – אמצעי לאיפיון תת המודע של הדמות להבנת התהליך הנפשי שהיא עוברת.
3. מוטיב התפוחים – בפעם הראשונה תפוחים מופיעים בשם הסיפור "תפוחים מן המדבר", בפעם השנייה מוזכר תפוח מיד בהתחלה כאשר מצויין שלויקטוריה היה ביד "תפוח שלבו רע", כלומר רקוב. בפעם השלישית מופיעים התפוחים בסיפורו של דובי על שיטת גידול התפוחים במדבר, בפעם הרביעית מוזכרים התפוחים בחלום של ויקטוריה, שנופלים מעץ הדעת לידי אלקיים, בפעם החמישית מוזכרים התפוחים הטריים שויקטוריה לוקחת איתה באוטובוס בחוזרה לירושלים, ובפעם השישית מוזכר תפוח בדבש שויקטוריה מתכננת לתת לבעלה כשתבוא הביתה. חפץ שחוזר מספר פעמים בסיפור נקרא מוטיב, ויש לו תפקיד באמנות הסיפור: חפץ זה נושא משמעות, ובכל הופעותיו הוא תורם למשמעות המצטברת של הסיפור, ומחדד ומדגיש פן מסויים. תפוח בתרבות היהודית מסמל ידיעה, הבנה. כך זה בסיפור אדם וחוה בגן עדן: עץ הדעת הכיל תפוחי חכמה ודעת, ברגע שאדם וחוה נגסו ממנו הם הבינו שהם צריכים להתבייש, כי הם ערומים. כלומר זה היה הביטוי הראשון לכך שהם הפכו למשהו שונה מן החייה, והכל בעקבות נגיסה אחת ב"תפוח הידיעה". גם כאן בסיפור, יש לתפוח אותה משמעות:

כשויקטוריה באה מירושלים עם תפוח רקוב – היא היתה עיוורת, חסרת ידיעה. היא לא ידעה שהיא ובעלה חיים ללא אהבה, היא לא ידעה שהיה לה פעם אהוב, היא לא ידעה שרבקה שלה חכמה וצודקת. כשדובי סיפר לה על גידול התפוחים במדבר, החלה ויקטוריה להבין שלא ]כל מה שאסור על פי הדת חייב להיות אסור, ושיש עוד דרכים ועוד אפשרויות לפעולה בעולם. הסיפור של דובי על התפוחים מגלם את השפעתו של דובי על ויקטוריה שתדע ושתפכח עיניה. כשויקטוריה חולמת על אלקיים שבוחר בתפוחי עץ הדעת, היא חושפת את מחשבותיה עליו כמי שיודע ומבין את החיים הנכונים. אי בחירתה בו עיוורה אותה וגרמה לה להדחיק את ההחמצה בחייה. הוא מקושר לידיעה שאין צורך להדחיקה. חיים איתו היו חיים שלא צריך להדחיק בהם דבר, הכל יכול להיות ידוע כי אין בדברים כאב.

כשויקטוריה חוזרת עם תפוחים טריים, היא חוזרת מצויידת בידיעה ובהבנה. היא יודעת מה הפסידה וגם מה יעזור לה לשאת את ההפסד הזה (אהבת רבקה ודובי).

כשויקטוריה מתכננת לתת לבעלה תפוח בדבש היא בעצם מתכננת להביא גם אותו לידיעה של כל מה שהבינה בעצמה. היא רוצה שהם יגלו יחד את האהבה, ושבעלה יבין שגם בדרך של רבקה אפשר להיות מאושרת, ושרבקה איננה מה שחשב עליה, שיראה אותה כמו שהיא: בחורה מיוחדת ואמיצה ומעניינת, ולא יתן לנורמות של החברה החרדית לעוור את עיניו מלראות את האמת.

4. דמות משנה – דמותה של שרה האחות הלא נשואה של ויקטוריה. תפקידה של הדמות להמחיש בערוץ נוסף את השינוי שעברה ויקטוריה.

בהתחלה, שרה נתפסת בעיני ויקטוריה כרווקה מבוגרת, וגם בעיניה כמו בעיני החברה החרדית היא "מקרה אבוד", ויקטוריה מביאה אותה כדוגמה לרבקה למה שעולה בגורלן של נשים לא נשואות "עוברת מבית לבית כמו חתול". ניתן לראות מבין השורות תכונות חיוביות של שרה, מתברר שבין שרה לבין רבקה ישנם קשרים, שלא ניתקו גם אחרי שרבקה עזבה לקיבוץ, שרה מבקרת אותה, ומדווחת על שלומה לויקטוריה. כאשר ויקטוריה שואלת את דובי "מי מפריע לך שאהיה אמא שלך?" (הכוונה היא מי מפריע לך להתחתן עם רבקה), כתוב "שובבותה של אחותה שרה נכנסה בקולה". מהפרטים הללו ניתן ללמוד ששרה היא שובבה ובעלת הומור, ויש בה אומץ ומרדנות. איך קרה ששרה לא התחתנה? אפשר ללמוד את זה מהשיחה בין ויקטוריה לרבקה, ויקטוריה ואמרת לרבקה שתיזהר מלהידמות לשרה, כלומר שתיזהר מחיי רווקות נצחית, כי זה מה שקורה כשמסרבים לחתן שאבא רוצה עבורך. אין עוד הזדמנויות, ואף אחד לא רוצה כלה דעתנית מידי או עקשנית, ומזל לא בא פעמיים בחיים.

אבל בסיום כתוב על ויקטוריה שנוסעת באוטובוס ומתכננת מעשיה "לשרה, הקוראת מחשבותיה, לא תכביר סוד" כלומר בעוד שלבעלה היא לא תספר על רבקה, לשרה אחותה תספר הכל, ותודה בפניה שלמעשה, מצבן זהה, שתיהן בזבזו את חייהן, היא בנישואין ושרה בחיי רווקות. כלומר החיים הטובים יותר שיש לויקטוריה הם רק למראית עין שונים משל שרה, בעצם הן שתיהן בודדות ולא ממומשות. ויקטוריה לא תתייחס מעתה לשרה כאל חריגה ומוזרה, אלא "תקרב פיה לאוזן אחותה כמו שעשו בהיותן ילדות". כלומר בזכות התובנות החדשות נפקחו עיני ויקטוריה לראות את שרה אחותה, שאינה ראוייה לגינוי והרחקה, אלא ההיפך – עליהן להתקרב ולחזור להיות אחיות. כך נמנעת ויקטוריה מהחמצה נוספת בחייה: החמצת אחותה, וזה עדיין לא מאוחר מידי.