מרוץ שי"ר – לשי"ר: 20 שנה והסיפורים הקטנים

מזג האוויר
"את הגשם תן רק בעיתו ובאביב פזר לנו פרחים", השורה הזו ששר שלמה ארצי הפכה כמעט להמנון המרוץ ואכן במרוצים הראשונים תמיד שרר מזג אוויר נאה. גם אם בשבועות שלפני המרוץ ואפילו בימים שלפני היה חורפי, בימי המרוץ היה אביבי. אך אחרי כמה שנים חווינו כמה וכמה מרוצים גשומים. היה את המרוץ שבו ממש גושי ברד גדולים ניתכו משמיים על התלמידים שסירבו לעלות לרכב הליווי והתעקשו להמשיך לרוץ, היה את המרוץ שביום שלישי, יום הביקור ביחידות של הנופלים, הגענו לכביש שהרוח הפילה עליו עץ כך שהכביש נחסם, ואנחנו ירדנו והזזנו את העץ מהדרך, היו כמה מרוצים שברמת הגולן, ביום שלישי, היה ערפל כבד ובמרוץ ה- 20 אפילו ירד מעט שלג מעורב בגשם. היה את המרוץ שביום השני של הריצה נחל הקישון פשוט עלה על גדותיו ואילץ אותנו להסתובב ולמלט את הצוות (לביא) דרך אחד הישובים. באותו מרוץ, ה- 17, נאלצנו להאריך מעט את מסלול צוות הפקק כי ליד החולה היו שלוליות בלתי עבירות בעליל והצוות רץ על הכביש מסביב. זה כבר הפך לפולקלור לפני מרוץ שאנחנו מנסים להפעיל את כל מי שיש לו קשרים למעלה, כולל "מנחוסים" הפוכים ואמונות טפלות על מנת לסדר מרוץ יבש יחסית….
כל אחד יכול
באחד המרוצים השתתף תלמיד שעד אז המילה "מרוץ" עבורו הייתה הדבר הכי רחוק ובלתי מתקבל על הדעת. אימו של תלמיד בכיתה יא התקשרה אלי בעיצומן של ההכנות למסע לפולין וקבעה איתי פגישה בתיכון. היא הגיעה עם האב והבן, תלמיד התיכון שנולד כשגיד האכילס בשתי רגליו קצר מה שגורם לו לעמוד תמיד על קצות אצבעותיו. התלמיד היה פטור משיעורי חנ"ג בכל שנות לימודיו מהיסודי, עבור בחטיבה וכמובן גם בתיכון. כיון שהוא מתקשה אפילו בהליכה, המשפחה הגיעה אלי להתייעץ אם יוכל לעמוד בהליכה הדרושה במסע לפולין אחרי שראש המשלחת, רכזת השכבה, המליצה שלא יצא למסע כי לא יוכל לעמוד בעומס. אמרתי להם שעל המסע לפולין אין בכלל על מה לדבר – ברור שהוא יוצא ונדאג שיוכל לקחת חלק בו כמו כולם אבל אני רוצה לדבר איתם על מרוץ לשי"ר. הם לא הבינו על מה אני מדבר. מרוץ?! אמרתי לתלמיד שיש שתי דרכים בהם הוא יבוא למרוץ: הדרך הקלה שבה יבוא לכל אימון או הדרך הקשה בה לא יופיע לאימונים ואז יסבול את "ההצקות" שלי מידי יום בתיכון. התחילה השנה, המסע לפולין כבר היה מאחורינו ואימוני מרוץ לשי"ר החלו. התלמיד לא הופיע. מידי יום חיפשתי אותו בתיכון ופשוט "חפרתי" לו כמה חשוב שיבוא. אחרי חודש הוא הופיע ומאז לא הפסיד אימון. בכל אימון היה ניגש אלי ומקבל מסלול הליכה, בכל פעם מעט ארוך יותר. הוא יצא למרוץ כשהוא משובץ למסלול הליכה. ביום הריצה הראשון כל בני כיתתו שכבר סיימו את חלקם באותו יום, כולל מחנכת הכיתה עזבו את האוטובוסים שלהם וצעדו איתו. את המטרים האחרונים של המרוץ, בדרך לתיכון, הוא כבר עשה בריצה כשהוא מוביל אחריו את המורים ותלמידי השכבה. לימים איציק פגש באירוע חברתי את הוריו של אותו תלמיד שסיפרו לו שנקודת השיא בחייו של אותו תלמיד היה המרוץ. מאז התלמיד הזה משמש לנו השראה ודוגמה לכולם שכל אחד יכול להשתתף במרוץ. במרוץ ה- 20, שתי תלמידות שאסור להם אפילו ללכת, היו בכל האימונים, לא הלכו אפילו מטר שלא לדבר על מעבר לזה, עזרו לנו ברישום, יצאו למרוץ ואפילו נטלו חלק במסלול הליכה. אני זוכר את אותה תלמידה שהייתה קצת מלאה וכל קשר בינה ובין פעילות גופנית מקרי עד לא קיים. כיון שהייתה שכנה שלי, בכל בוקר שבו היה אימון הייתי חונה ליד ביתה ולוקח אותה לתיכון לאימון. היא ידעה שאם תעז לא לרדת, כל השכונה תתעורר מצופר המכונית שלי… היא כמובן רצה במרוץ ולימים כשלמדה במכללת תל חי לא פספסה אף טקס פתיחת מרוץ באנדרטת אסון המסוקים. אחת המורות שמרבה ללוות את המרוץ במהלך השנים סיפרה לי על הבן הפרטי שלה בהקשר הזה: " כשבני הגיע לי"ב, אמרתי לו שעד אז לא כפיתי עליו שום דבר בחייו. הכל התקבל מתוך שיחות וחשיבה משותפת. אבל יציאה למרוץ היא משהו שעליו אני לא מוותרת לו. אף אחד מהחברים הקרובים שלו לא השתתף באימונים. הוא עצמו ממש לא ספורטאי דגול כפי שאתה בטח זוכר. ובכל אימון מחדש הייתי שולפת אותו מהשמיכה ושולחת אותו לבי"ס. כל אימון. סוף הסיפור שהוא רץ עם הבנות של גולני, כולל הצמה שהן קלעו לו בראסטות, אבל השתתף במרוץ. ולא פעם הזכיר לי את זה מאז. כולל השנים שבהן הצטרף מיוזמתו כדי ללוות את החניכים שלו בצופים".
המורים להיסטוריה ותלמוד
במרוץ השני (1999), ישנו בשני הלילות הראשונים בכפר הנשיא. הצוות ישן בגן ילדים על מזרנים ושם גם היה מכשיר טלפון (אז לא היה סלולרי לכל אחד…). בלילה שידר גידי גוב את תכניתו "ציפורי לילה" בגל"צ וראיין תלמידה מהמרוץ על חוויותיה. זה היה אחרי היום הראשון של הריצה ובין היתר גוב שאל אותה אם גם המורים רצים. תשובתה הייתה שכן, המורה להיסטוריה (ורד) והמורה לתלמוד (יהודה) רצו איתם וזה מאוד מרגש….לידה עמדנו מבוישים שני המורים לחינוך גופני איציק ואני שבאותו יום רצנו קילומטרים רבים כל אחד ולא הוזכרנו בגלי צה"ל…. לימים, 18 שנה מאוחר יותר, פגשה אותנו אותה תלמידה במרוץ ה- 20 והתנצלה על שלא הזכירה אותנו….
"הניחו להולכים"
במרוצים הראשונים התאמנו באמצע היום. אספנו את הרצים בהפסקה ובשיעור שלאחריה יצאנו לריצה. כמובן שכמעט כל השכבה הגיעה, לא מעטים עשו את האימון בקניון הסמוך…אחד מאלה שלא היה שותף לחגיגה היה תלמיד שהיה פעיל מאוד חברתית אך נטול יכולת ספורטיבית לחלוטין. מכיוון שנשאר מחוץ לאירוע שהעסיק מאוד את השכבה בנה לעצמו אג'נדה חלופית כנגד המרוץ. באותה שנה (1999) היה בכניסה לתיכון "עיתון קיר" – פלקט גדול שעליו אפשר היה לכתוב הגיגים ודעות. הוא פרסם שם מאמר מלומד כנגד מפעל ההנצחה הזה כשהמוטו המרכזי היה השורה בשירו המפורסם של רוטבליט שיר לשלום – "הניחו להולכים". הוא הצליח לעורר זעם רב בקרב כולם. ההורים השכולים נפגעו, מיקה, המורה לספרות, כתבה מאמר נגדי המסביר אחרת לגמרי את אותו שיר וסגן מנהל התיכון, יוסי נינווה, שהיה משתתף פעיל ונאמן של המרוץ כתב תשובה חריפה כדרכו בקודש. כשבוע לפני המרוץ כינסנו את הרצים בספריה לתדרוך. אחת התלמידות ביקשה את ראשות הדיבור ותוך כדי שהיא פורצת בבכי טענה שאותו תלמיד שיצא נגד עשה שירות טוב לכל העניין כי עכשיו לאף אחד שיושב בחדר הזה אין בכלל ספק למה הוא יוצא ועל מה הוא רץ.
לילה טוב
במרוץ הראשון בשנת 1998 השתתפו 39 רצים מתוכם 10 בנות. במרוץ השני כבר היו 65 רצים וכך המספרים גדלו כמעט מדי שנה. כשדונה החלה לרכז את שכבת י', היא טענה בצדק שלא יתכן שיהיו תלמידים בתיכון הדרים שאין להם מושג על הפרויקט המרכזי של התיכון שכן מפאת חוסר מקום, תלמידי השכבה נשלחים לבתיהם ביום שישי בסיום המרוץ אחרי קבלת הרצים. החלטנו שבחודש שלפני המרוץ במסגרת שיעורי חינוך גופני נעביר לתלמידי י' שיעור בנושא המרוץ. שנתיים אחר כך כשאותה שכבה הגיעה ליב' קפץ מספר הרצים למעל 200 וכך זה עד היום. אגב, חשוב לציין שתמיד יש יותר רצות מרצים. לא חקרנו את זה אף פעם אך לדעתי הפער בין המגדרים נובע מהעובדה שבנות יותר בוגרות בגיל הזה, הן מבינות ששווה להשקיע, לקום מוקדם בבוקר פעם בשבוע, על מנת לקחת חלק באותה חוויה. באחד המרוצים הראשונים, כשכמות הרצים עלתה, הייתה בעיה של מקום בלילה. נהגנו לישון בשני הלילות הראשונים בכפר הנשיא שם תמיד קיבלנו הרגשה ואירוח של בית. הצוות ישן בגן ילדים כמה פעמים על מזרנים אך באותו מרוץ היינו צריכים את הגן לטובת הרצים וכך מצאנו את עצמינו בלילה הראשון (שאז יש גם אורחים שמגיעים לערב לזכרם) ישנים בשקי שינה על ריצפת הקפיטריה… במרוצים הראשונים ישנו באולם ספורט במענית כשפעם בלילה פרצה שריפה קטנה באולם שכובתה מיד. בבוקר התלמידים הכינו לעצמם ארוחת בוקר כולל חביתות וטוסטים. צוות החינוך הגופני עוד זוכר איך סידרנו לנהג מטעם העיריה חדר בגן ילדים עם דובי קטן במיטה…אנחנו המורים ישנו בחדר הציוד של האולם והתלמידים באולם עצמו. במרוצים מאוחרים יותר ישנו באולם הספורט בגן שמואל. לתלמידים לא הייתה מקלחת (התקלחנו בבריכת השחייה) ותא שירותים אחד שימש את כל השכבה. אנחנו, המורים לחינוך גופני (הגברים, את הנשים שחררנו לבתיהן…) ישנו בחדר הכוח הצמוד. בבוקר שטפנו פנים וצחצחנו שיניים ברפת הסמוכה…בערב אגב הגיעו מורים ששמרו על התלמידים בלילה. למרות התנאים הלא נוחים התלמידים זכרו דווקא את הלילה הזה כחווייתי מכולם…. לימים ישנו את הלילה האחרון בגבעת חביבה, פעמיים בזיכרון כשבאחת הפעמים כשהגענו לשם אחרי יום ריצה מפרך הסתבר שהם שינו לגמרי את הרכב החדרים מה שיצר מהומה גדולה…ובמרוץ ה- 20 ישנו בנורדיה במה שהסתבר כתנאים לא הולמים.
מסג תאילנדי
באחד המרוצים הראשונים החלטנו איציק ואני להוסיף מעט צבע בין הריצות השונות. הודענו לתלמידים במהלך היום שבלילה קיבוץ כפר הנשיא מעמיד לרשותנו מעסים תאילנדים כך שכל מי ששריריו תפוסים יוכל ליהנות מהמסז' התאילנדי הידוע. אחד התלמידים אפילו התנדב לעשות רשימה מסודרת של תור – כולם נרשמו…כיון שראינו באיזו רצינות לקחו התלמידים את השטות הזאת החלטנו להמשיך איתה. גייסנו גם את יהודה, לבשנו כל מיני סמרטוטים שמצאנו, כיסינו את הפנים ונכנסו לחדר חשוך בתוך גן הילדים בכפר הנשיא. כל אחד מאתנו החזיק בידו מטאטא או מגב. התלמידים נכנסו בזה אחר זה, כשעוד בחוץ נאמר להם שכשהם נכנסים עליהם לשכב על המזרן ושלושתנו פשוט "עדרנו" אותם עם המגבים והמטאטא. כל אחד מהם כשיצא לא רצה לספר לחבריו שעבדו עליו ולכן פשוט הפליגו בהתלהבות בנפלאות המסז' לו זכו…אני מניח שהיום המועצה לשלום הילד הייתה מתערבת אבל אלה היו ימים אחרים…
אתה בטוח?
במרוץ השני, ביום שלישי, היום בו נוסעים בעקבות הנופלים, בדרכינו צפונה עצרנו בפונדק דברת, שלא קיים היום. היגיעה אלינו שיחת טלפון מהעירייה ובה נאמר לנו ששכחנו לקחת אתנו את המאבטחים…. נאמר לנו לחכות במקום עד שהם יגיעו. ברמת הגולן מחכים לנו עם תרגיל אש שברור שלא יתקיים במידה ואנחנו עכשיו נמתין לאותם מאבטחים שיגיעו מהוד השרון וכל היום הזה ישתבש. איציק ואני הסתכלנו אחד על השני ופה אחד החלטנו: אנחנו נוסעים! היום כמובן לא היינו עושים זאת אבל כשאתה צעיר…
זה נוער זה…
בכל מרוץ, כל מי שבא במגע עם התלמידים שרצים מתפעל באיכות הנוער שלומד בתיכון הדרים. גם אנחנו, שלעיתים בשגרת היום יום של מבחנים וציונים שוכחים את זה, נוכחים כל פעם מחדש את מי זכינו לחנך. אבל…בכל זאת היו מעט בעיות משמעת במהלך המרוצים. מהר מאוד התלמידים מבינים שזה לא טיול שנתי ובלילות בעיקר ישנים. הייתה את הפעם ההיא ששני תלמידים אחרו להגיע ליציאה מהתיכון ביום הראשון והשארנו אותם בתיכון עד הערב. פעמיים קרה שתלמיד ירד לרוץ שלא עם הצוות שלו. בשני המקרים הם נשלחו הביתה. במרוץ ה- 20 נתפסו שלושה תלמידים מעשנים ממש בכניסה למגורי הצוות בנורדיה…נאסר עליהם לרוץ עם הצוות שלהם ביום האחרון ודומה שזה היה עונש קשה במיוחד עבורם. אבל אין ספק שאת השיא קבעו במרוץ ה- 19 שלושה תלמידים שבלילה בכרי דשא קפצו מעל החומה בדרך לבילוי עם בן דוד של שניים מהם (תאומים). מה שהם לא לקחו בחשבון שיש לאכסניה מצלמות שקלטו בשידור ישיר את המעשה, רכזת השכבה זיהתה מיד במי מדובר ואחרי שהוחזרו בבושת פנים לאכסניה, הוריהם באו לקחת אותם בבוקר כך שהם הפסידו את היומיים האחרונים במרוץ. אביהם של התאומים לא ידע איך לשאת את הבושה שכן הוא בן מחזור של שיקו סבן אחד הנופלים שלזכרם המרוץ. אני, ששלושת התלמידים הם תלמידי חינוך גופני שלי, שלא הגיע להם מבחינת מספר החיסורים שלהם באימונים, לצאת למרוץ ואני התעקשתי על צאתם, לא יכול לשכוח את האכזבה עד עכשיו. באחד המרוצים, ממש כמה ימים לפני היציאה למרוץ ואחרי שסיימנו כבר את תהליך האימונים, התלמידים קיבלו את חולצות המרוץ. אחת התלמידות לא הייתה מרוצה ממידת החולצה שקיבלה והגיעה לחדר המורים על מנת לנסות להחליף. שרה, שהתעסקה בחולצות, הסבירה לה שיש חולצה לכל תלמיד על פי המידה שהזמין ושתחכה לסוף החלוקה ואם תישאר חולצה במידה שהיא רוצה היא תקבל אותה. התלמידה סיננה בכעס "שרמוטה" ועזבה את חדר המורים. אותה תלמידה לא יצאה למרוץ למרות כל הלחץ הכבד שהופעל. ואגב חולצות, בכל שנה אנחנו נשאלים באיזה צבע החולצות ופעם כשתהיתי באזני תלמידה ששאלה אותי על כך למה זה חשוב היא אמרה לי שזה קריטי כי צריך להתאים את צבע הנעליים לחולצה….באותו מרוץ, כשידענו כבר את צבע החולצה, כתבתי הודעה על אימון תלמידים בוובטופ והוספתי בהלצה הודעה לבנות בדבר צבע החולצה. אחת הרצות במרוץ התלוננה עלי ואחר כך גם בפני על ההומור הלא ממש משובח שלי ועל הגישה השוביניסטית שהעזתי להביע…
מה שהיה הוא שיהיה
במרוץ העשירי הייתה תלמידה מיוחדת, במקרה מכיתת החינוך שלי. אותה תלמידה לימים הגיעה כבוגרת מלווה לעוד שלושה מרוצים. כמו תמיד, יום הריצה הראשון, יום רביעי, נפתח בטקס במקום נפילת המסוקים. את הטקס מפיקה עינת דנאי ויש בו טקסטים קבועים פחות או יותר. במרוץ העשירי נבחרה אותה תלמידה להקריא את אחד הטקסטים האלה ולהפתעתה של עינת התלמידה החזירה לה את הטקסט עם תיקונים….ששאלתי אותה מה היא עושה היא השיבה: "רק שיפרתי קצת את הכתוב"… אותה תלמידה הייתה היחידה שרצה בשני צוותים, פשוט אי אפשר היה לחלץ ממנה באיזה צוות היא ולבסוף היא רצה בכרכום ויותר מאוחר גם בגולני לצד חברתה הטובה שכן לא רצתה שתרוץ לבד…ואגב תלמידה מיוחדת, עד היום רק פעם אחת השתתפה במרוץ תלמידה לא משכבת יב'. במחזור הראשון הצטרפה תלמידה מיא' וכיון שעוד לא קבענו כללים ברורים יצא שהיא השתתפה כתלמידה בשני המרוצים הראשונים….בשני המרוצים הראשונים השתתפו חברי מגמת התקשורת ממוסינזון, במרוץ העשירי השתתפה תלמידה מתיכון רמון שלמדה בכיתה י' בהדרים ואז עברה לרמון, ובמרוץ ה- 19, שבו השתתף, עוז חיון אחיו של רונן ז"ל שבין היתר לזכרו המרוץ, שנולד כמה חודשים אחרי שאחיו הבכור נהרג, לבקשתו ולבקשת המשפחה צרפנו תשעה מחבריו הקרובים שלומדים ברמון, הם התאמנו אתנו והשתלבו בשני צוותים. באחד המרוצים הראשונים הצטרפה אלינו ביום האחרון למקטע מסויים קבוצת תלמידים מתיכון ברעננה ובמרוץ אחר קבוצת תלמידים מפתח תקווה שהמורה שלהם לחינוך גופני הוא אח שכול מאסון המסוקים.
זה עובד!
במרוץ הראשון עוד לא כל כך הבנו מה אנחנו עושים. התחלקנו לשני צוותים שרצים במקביל, עם רכב ליווי לכל צוות, כשאיציק אחראי על צוות ואני על השני. אני זוכר שבתחילת המרוץ הזה, בנקודה מסוימת בצפון, התקשרנו אחד לשני במכשירי קשר הענקיים שהיו לנו (שמרוב התלהבות גם כשעמדנו אחד ליד השני היינו מדברים בהם…) ואמרנו די בפליאה: "ווללה זה עובד!!!" ולא התכוונו למכשירי קשר אלא למרוץ… ואגב במרוץ השני איציק ליווה צוות ביציאה מקרית שמונה ואני ליוויתי צוות דרומית ממנו. הגיע שוטר שעצר את איציק ואמר לו להפסיק מיד את המרוץ עד לבירור מה זה הדבר הזה. מה שהשוטר לא ידע שאני בינתיים ממשיך עם הצוות השני…
כולם רצים
אחד הדברים שאנחנו אומרים היום לתלמידים כבר באימון הראשון של כל מרוץ זה שהם יתחילו כ- "אני" – כמה אני רץ, כמה מהר, כמה רחוק, מה אני מסוגל ומה לא, יעברו ל- "אנחנו" – מה הצוות יכול לעשות, ונסיים ב- "כולנו" כשכל הרצים רצים יחד בכניסה להוד השרון ואח"כ לתיכון, וכך אכן קורה מדי מרוץ עם מעבר לא פשוט מריצה כיחיד לריצה כיחידה. במרוצים הראשונים, רצנו בעוד שתי נקודות עם כל הרצים. הראשונה הייתה בקרית שמונה והשנייה בעפולה. כולם היו יורדים מהאוטובוסים ורצים בערים הללו. בקרית שמונה הפסקנו לרוץ כי מספר הרצים גדל והיינו עושים בלגן בעיר ובעפולה הפסקנו לרוץ כי באחד המרוצים נזרקו עלינו אבנים מבית ספר (יהודי) שסמוך למסלול.
הורים מלווים
במרוץ השלישי, בשנת 2000, חווינו משהו חדש – הורה מלווה שמגיע עם ג'יפ ביוזמתו ומסתפח לשיירת הרצים ורכבי הליווי. מהמרוץ הראשון לכל צוות רצים היה רכב ליווי. בתחילה רכב ("ואנדורה") של חברת החשמל בו נהג בעלה של אחותה של אימו של רונן ז"ל ועוד רכב שקיבלנו עם נהג מהעירייה ולימים חבורת הורים של תלמידים שהשתתפו במרוץ לקחו את ההובלה והם מלווים אותנו עד היום, כשאנחנו לא מסוגלים לראות את המרוץ בלעדיהם. אבל במרוץ השלישי הגיע פתאום מוטי שי, אביו של ליאור שי, אחד מתלמידי השכבה המוצלחים יותר, עם ג'יפ, מצויד במצלמת וידאו והסתובב לנו בין הרגליים (בין הגלגלים) עד שנאלצנו לגעור בו…ליאור התגייס לצבא והמשיך ללוות עוד שנים רבות את המרוץ כשהיה בא עם אביו להסביר על אסון המסוקים עם מצגת שבנה. הם הגיעו ביחד לכל חור, רביד וכפר הנשיא בצפון או לתיכון לפני המרוץ. לצערינו הרב, בקיץ 2010, ליאור עצמו נפל באסון מסוקים ברומניה. המצגת ממשיכה ללוות את הרצים וכך גם מוטי. היום הורים מגיעים לכל מקום ואנחנו מנסים אפילו לעשות איתם תיאום ציפיות מראש.
קום והתהלך בארץ
כשהתחלנו לרוץ רצנו בעיקר על כבישים. המרוצים הראשונים התחילו ליד העץ שניצב בבית משפחת גרשוני בשאר ישוב (לימים רצח בעל הבית את אישתו בגרזן) שעליו נפל אחד המסוקים, עברנו בקרית שמונה ודרך הכביש עד צומת גולני. ביום השני רצנו דרך ואדי ערה עד גן שמואל שם שחינו בבריכה והתקלחנו ובערב אכלנו במתחם הקניות הסמוך. ביום האחרון רצנו מחדרה עד להוד השרון לצידי כביש 4. באחת הפעמים המשטרה הפסיקה לנו את המרוץ באזור בני ציון, עלינו לאוטובוסים ונסענו לצומת רעננה. אז הבנו שהיום האחרון חייב לעבור שינוי ובכלל כל המרוץ צריך להראות אחרת. לימים עברנו לואדי מילק ואח"כ ככל שדבוקות הרצים גדלו התחלנו להכניס את כל המסלולים לשבילים ולהימנע ככל האפשר מריצה על כביש. כמעט מדי שנה יש עוד מסלול או חלק ממסלול כי הנושא הבטיחותי הפך להיות המרכזי. השינוי הזה הפך את מסלולי הריצה ליפים ומאתגרים. במרוץ ה- 18 נסענו הג'יפאים ואני ביום שלישי שלפני ימי הריצה לבדוק את המסלולים. איתנו היה כאורח איל, אחיו של יוסי יזכירוביץ, שהוא מדריך טיולים והוא גילה לנו את המסלול של צוות מגדל לאורך הכינרת, שהחליף את המסלול המסוכן על הכביש עם השוליים הצרים. למחרת למעשה רצנו בפעם הראשונה את המקטע הזה, ובצוות שרץ היו מספר בנות שלא לגמרי היו מוכנות לעלייה הלא פשוטה שהייתה שם אחרי כ- 3 ק"מ, ופשוט הפסיקו לרוץ, ומכיוון שבמסלול הזה אין רכבי ליווי כי תוואי השטח לא מאפשר, פשוט נתקענו וגם כשהמשכנו זה היה קשה וארך פי שתיים זמן מהמתוכנן.
רצה בסרט
אחת המשתתפות הכמעט קבועות במרוץ היא ורד. את תרומתה הגדולה ביותר היא תורמת בנסיעות באוטובוס כשהיא מסבירה בצורה מרתקת על הנוף, דומה שהיא מכירה כל פרה ופרח ברמת הגולן ובאזור…במרוץ השביעי עת רבים מתלמידיה (כיתה יב6 המוכרת כ"תינוקות של ורד") רצו בצוות חזק היא רצה איתם וכשקצת התעייפה טיפסה על כבש הג'יפ תוך שהיא ממשיכה לייצר תנועות ריצה עם הידיים…צלם זריז צילם אותה ובווידאו היא נראתה דוהרת לה כאיילה פזיזה…
שלט נופל על הראש
המרוץ הראשון יצא בט"ו בשבט. כדי לציין את החג נטענו בחורשה ביער לביא 3 עצים לזכרם של שלושת הבוגרים שלזכרם רצנו במה שהפך לחורשת שי"ר, לימים לשי"ר. במרוץ השני חזרנו שוב לאותה חורשה והפעם גם קבענו שם שלט המעיד שזו חורשת שי"ר ולזכר מי, תרומת משפחה אחת מהוד השרון. את השלט לא תקענו כל כך טוב כך שפתאום הוא נפל עם העמוד על ראשו של הנהג של רכב הליווי….למרות התאונה הקטנה הזו המשכנו לנטוע בחורשה מדי שנה למעט כמובן בשנים מעוברות. לימים גם ניטעו ארבעה עצים לזכרם של הבנים שצומחים עד היום בגינת תיכון הדרים.
איציק ואני רצים סולו
במרוץ הראשון היו צוותי ריצה אבל עוד לא קבענו את הכלל שכל תלמיד רץ רק מקטע אחד ביום והתלמידים ירדו לרוץ בערך מתי שהתחשק להם כך שצברו קילומטראז' מכובד כבר ביום הראשון והתחלנו לחשוש שיסבלו מפציעות. ביום השני כשהמגמה המשיכה, נמאס לנו לבסוף, ובקטע האחרון עד לגן שמואל העלינו את כולם לאוטובוס ואיציק ואני רצנו לבד…
זהירות רצים!
חלום הבלהות הכי גדול שלנו כל השנים זה שמישהו יידרס. תמיד אנחנו אומרים לתלמידים טרם היציאה למרוץ שאפילו אם תיפול שערה אחת משערות ראשו של תלמיד – כל המרוץ לא שווה. פעמיים עלה רכב על רגל של תלמידה. פעם אחת כשנהגת ג'יפ הליווי לא הבחינה שתלמידה שיורדת מהג'יפ עוד לא ירדה לגמרי ונסעה עם הג'יפ על כף רגלה ופעם אחרת במגרש החנייה באנדרטת מג"ב, נהג של רכב פרטי שלא קשור למרוץ עלה על רגלה של תלמידה וניסה תחילה לברוח אבל מאבטחי המרוץ לכדו אותו. בשני המקרים זה הסתיים למזלנו בפציעה קלה.
בית ספר מרמלה – סיפור מאהובה דיין
באחת הפעמים הראשונות בהן לנו בלילה הראשון בבית ספר שדה חרמון, התארח באותו הלילה בית ספר מרכז נוער מרמלה-לוד. בחדר האוכל הם דחפו והתנהגו בגסות, אבל השתדלנו לא להיתקל בהם והיה בסדר. לאחר ארוחת הערב הלכנו כולנו לערב לזכרם וכשנגמר, הסתבר שנגנבו מהחדרים של התלמידים פלפונים, אמ-פי וארנקים. התלמידים היו כמובן היסטריים ואנחנו פנינו למנהל ביה"ס ולמורים של ביה"ס מרמלה וטענו שהתלמידים שלהם כנראה גנבו מהחדרים בזמן שהיינו במועדון. המנהל בתחילה נעלב ,כעס וניסה לאמר שאנחנו פונים אליו רק בגלל הסטיגמה של בית הספר שלו. הוא אמר שאולי מי מהתלמידים שלנו עשה זאת… כשהסברנו שכלם היו במועדון והוכחנו לו שחילקנו שם חולצות על פי השמות וכלם היו נוכחים, שינה את דעתו וביקש שניתן לו שעה לפני שנפנה למשטרה. התלמידים והוריהם בטלפונים לא היו מרוצים שאנחנו לא פונים למשטרה, אבל החלטנו לתת הזדמנות לצוות החינוכי של ביה"ס. מסתבר, שהם אספו את כל התלמידים שלהם והודיעו להם שאם כל הרכוש הגנוב לא יגיע למרפסת תוך חצי שעה הטיול מבוטל וחוזרים הביתה (הם היו ביום הראשון של הטיול). ואכן, לאחר חצי שעה כל הציוד הוחזר והתלמידים שלנו חוו חוויה שונה ממה שהם רגילים בהוד השרון…
נס בחזורי – מאהובה דיין
באותה שנה בה היה מזג אוויר סגרירי מאד הגענו במו כל שנה ביום הראשון לחזורי וירד גשם זלעפות. ישבנו בארבעת האוטובוסים וחיכינו. לאחר זמן, החלטנו שאני אעבור בין האוטובוסים ולפחות אסביר על המקום, כדי שידעו. עליתי על כל אוטובוס והסברתי במיקרופון כשעמית מלווה אותי עם המטריה מאוטובוס לאוטובוס. לאחר ההסבר באוטובוס האחרון, כשהיינו מוכנים לנסיעה, פתאום פסק הגשם ויצאה השמש ויכולנו לרדת מהאוטובוסים ובכל זאת לבקר באנדרטה המדהימה של סיירת אגוז. נס!!!
מנהלות האוטובוס
היום אנחנו מקפידים על מכסה של לפחות שני מורים לאוטובוס ואפילו יותר כך שתמיד יש מי שינהל את התלמידים, יספור אותם, יעלה ויוריד אותם. במרוץ השני היו 2 אוטובוסים ובצומת מגידו מאיזו שהיא סיבה לא היה אף מורה על האוטובוס. עליתי לאוטובוס ואמרתי לשתי תלמידות שמעכשיו הן מנהלות את האוטובוס ואכן עד סוף אותו יום הן הנהיגו את האוטובוס בסדר מופתי…
אני מתחייב
לפני המרוץ הרביעי כשישבנו עם מנהל בית הספר דאז, יואל אורטל, הוא העלה בפנינו כמה ספקות בקשר להמשך קיומו של המרוץ. הוא הציע שזה יסתכם ביום אחד בלבד, כך לדעתו נצליח לשמר אותו גם בשנים הבאות. בטקסים שמתקיימים בתיכון בסיום המרוץ איציק ואני עושים בינינו תורנות מי ידבר בשם צוות חנ"ג בטקס, ובאותה שנה אני דיברתי. אני כבר לא זוכר מה אמרתי אבל פתאום בלי שתכננתי את זה מראש אמרתי מול כל הקהל באודיטוריום שיש דיבורים על ביטול המרוץ או קיצורו ואני מתחייב בשם צוות החינוך הגופני (לא ברור לי איך הרשיתי לעצמי לדבר בשמם…) שבתחילת פברואר בשנה הבאה אנחנו נהייה בצפון ונרוץ לזכר הבנים. הוספתי שכולם מוזמנים. המון תגובות קיבלתי על האמירה הזו, שלומי חיון, אביו של רונן ז"ל, מזכיר לי את זה עד היום, אבל לצערי יואל נפגע וזה הדבר האחרון שרציתי שיקרה. בכל מקרה המרוץ נשאר במתכונת של ארבעה ימים עד היום כשפעמיים שקלו שתי רכזות שכבה לצרף למרוץ גם את הטיול השנתי מה שלשמחתנו לא יצא לפועל.
שיר לשירה
באחד המרוצים העלה איציק רעיון שבמקום לנאום בטקס אנחנו נשיר…הוא בחר שיר, שיתף את אורי במיזם ולהפתעתו וגם להפתעתי יש לומר הסכמתי ובתנאי שנשיר את מה שאני בוחר. בחרתי בשיר "שיר לשירה" וסמכתי על אורי שכאיש מקצוע רציני הוא יפסול את הרעיון אך הוא כמובן אכזב אותי קשות, התלהב ואפילו קבע חזרות. נו, חשבתי, בחזרות הם כבר יבינו שזו דרך ללא מוצא ויוותרו על כל הרעיון כי איציק ואני היינו אמורים לשיר עם זמרות כשההרכב המוזיקלי מנגן. אני זוכר בחזרה את אחת התלמידות שניגנה על חלילית צד נדמה לי מפסיקה לנגן וטוענת שהיא לא מסוגלת לנגן בסולם הזה…אגב זה היה כשאני שרתי סולו את השורות שלי. אני זוכר שהיתי ממש בלחץ מתי אני מתחיל כי השורות שלי היו באמצע השיר אז סיכמתי עם אורי שהוא יעשה עם השפתיים ויסמן לי גם עם הראש מתי לפרוץ בזמר…ביום הריצה האחרון רצתי בכביש 4 לצד אחד הזמרות והשבעתי אותה שהיא תשיר איתי בלחש…חוזרים אחרי ארבעה ימים מפרכים לתיכון, מיד נלקחים לחזרה קצרה ו…הטקס מתחיל. כשהגיע התור שלנו אף אחד לא הבין מה איציק ואני עושים על הבמה יחד עם הזמרות והנגנים אבל כבר לא הייתה דרך חזרה…אני חייב לציין שזו הייתה אחת החוויות הגדולות שחוויתי…
שקט מצלמים
היום יש לנו צוות צילום שמעביר את כל המרוץ בשידור ישיר וכמובן כל רגע מצולם בעשרות מצלמות אבל בשני המרוצים הראשונים יצרנו קשר עם מגמת התקשורת של תיכון מוסינזון והם שלחו צוות קטן של תלמידים עם מצלמה ענקית וטייפ. הם צילמו שעות רבות, נתנו גם את המצלמה לתלמידים שלנו, ראיינו אותנו וכל הזמן חשבנו שבסוף זה יעבור עריכה…הופתענו לגלות שבקלטת שקיבלנו בשני המרוצים הם פשוט חיברו הכל ללא כל עריכה כך שהרבה שטויות נכנסו כמו למשל הערה מבודחת של תלמיד במרוץ הראשון שבטח עמית חוגג עכשיו עם שתי תלמידות ואמירה שנאמרה כבדיחה פנימית של איציק על תלמיד שחור שגם היא הונצחה…כמובן שלא הראינו את הקלטות לתלמידים ולמורים והקשר עם מוסינזון נותק. ב- 2016 הייתה פגישת מחזור של התלמידים שרצו במרוץ השני. אחד מהתלמידים שמקפיד מידי שנה להגיע למרוץ אפילו שהוא כבר לא גר בהוד השרון, הכין קליפ למפגש ובתוכו הוא שיבץ קטע מאותה קלטת מפורסמת וגנוזה, לא ברור איך הוא השיג אותה, אבל זו אכן חתיכת היסטוריה קטנה…
אז מה עושים חוץ מלרוץ?
במרוצים הראשונים הבאנו מדריכות ידיעת הארץ של הצבא שיסבירו על מקמות הריצה, היו שני מרוצים בהם ביקרנו בנוסף ליד לחיל הבדואי גם ביד לחיל הדרוזי בדלית אל כרמל, מתוך תחושה של שותפות גורל. ביום שלישי בנסיעה בעקבות שרותם הצבאי של הבוגרים ביקרנו בין השאר במחנה שרגא שליד נהריה, בעמק הבכא, ביחידת התצפיתנים בה שירת יפתח כל עוד הם היו עדיין ברמת הגולן ובמכינה הקדם צבאית במעיין ברוך. במרוץ הראשון והשני הערב לזכרם התקיים בפאב בקיבוץ כפר הנשיא עם תפאורה של בקבוקי משקה ברקע…באחד המרוצים הראשונים, באותו פאב בכפר הנשיא עשינו ערב ט"ו בשבט בניצוחם של שני המורים לתלמוד, יהודה וורד, עם חידון בין הצוותים. בכל המרוצים האחרונים אנחנו זוכים בלילה השני להרצאתו המרתקת של רמי הרפז שכטייס נפל בשבי המצרי ומספר על חוויותיו ובעיקר על תובנותיו מאותם ימים קשים כשהאמירה המרכזית שלו, שהתלמידים וכל אחד יכול לקחת אותה למרוץ ולחיים, שאת התנאים במצב מסוים אי אפשר לשנות, אבל אפשר לשלוט בתגובה ובדרך ההתייחסות לאותם תנאים. במרוץ ה- 20, בדיוק בערב בו דיבר בפני התלמידים באכסניית כרי דשא, הוא חגג יום הולדת 78. הוא כבר סובל ממחלה המעטה קצת את הדיבור ופוגעת מדי פעם ברצף אבל 217 תלמידים ישבו בדומייה מוחלטת ואחרי יום מפרך של קימה מוקדמת וריצה, הקשיבו לכל מילה כשבסיום דבריו אולם שלם קם ושר לאיש "יום הולדת שמח", מחווה שריגשה אותו מאוד. במרוץ הראשון סידרנו לתלמידים דיסקו באחד הערבים ובמרוץ השני הם שיחקו כדורעף באחת ההפסקות.
זה לא רק ריצה
בכל מרוץ אנחנו מפצירים בתלמידים להסתכל סביבם תוך כדי ריצה, לראות את נופי ארצינו הנפלאים, להקשיב לטבע להריח את הריחות. אבל יש גם ריחות אחרים… למשל ריחה של המשחה "בנגיי" שמסייעת בחימום השרירים הכואבים לפני הריצה. היום יש כבר משחות אחרות ללא הריח החריף אבל במרוצים הראשונים לעיתים אי אפשר היה להיכנס לאוטובוס מחמת גל הריח הבלתי נסבל שבא כמעט מכולם. קשה לשכוח איך באחד המרוצים כשהגענו לגן שמואל אחרי יומיים של ריצה, אחד התלמידים החליט לטפל בשפשפת שלו דווקא עם משחת הבנגיי…נדמה כי את הצווחות שלו ניתן היה לשמוע עד הוד השרון…
אופיר חיון
כבר במרוץ הראשון הגיע ילד כבן 12, כיתה וו אם אני לא טועה, שיער ארוך, שתקן עם הרבה נחישות בעיניים, ורץ בלי הפסקה. זה היה אופיר, אחיו של רונן חיון זכרונו לברכה, אחד הבנים שלזכרם מתקיים המרוץ. כך הוא הגיע מדי שנה, הוא גדל, השיער התקצר וקיבל את צורתו המיוחדת לבני משפחת חיון, הוא הגיע לתיכון, שובץ בכיתה אותה חינכתי, ובכיתה יב' השתתף כתלמיד מן המניין במרוץ. קשה לשכוח איך באותו מרוץ הוא ניגן בטקס המסיים בתיכון והפעם גם שר, כמובן שיר שכתב והלחין. מאז אותו מרוץ הוא הקפיד לבוא מלווה בדרך כלל בחבריו הטובים מאותה שכבה. הילד גדל, הפך למוזיקאי מחונן ולמורה למוסיקה ובשנה של המרוץ ה- 20 התחיל ללמד בתיכון הדרים. הוא לקח על עצמו לארגן את ריצת הבוגרים שהתלוו למרוץ. אופיר למעשה נטל חלק במרוצים כאח שכול, כתלמיד ועכשיו כמורה.
איפה האוטובוסים?!
כשגדל מספר משתתפי המרוצים, גדלה כמובן גם כמות האוטובוסים מה שמצריך אותנו מדי מרוץ לשבת ולתכנן תכנון מדויק של איזה אוטובוס נוסע מתי ולאן כשאיציק בשטח דואג להוציא את הפאזל הזה לפועל. באחד המרוצים, בתחנת הדלק בתנובות, אחרי החילוף הראשון, כשהצוות השני (כרכום באותו מרוץ) היה בדרכו לצורן, התלוננו שתי בנות שהן אינן יכולות לאכול את הכריכים בארוחה הארוזה שלקחנו אתנו (ביום האחרון יוצאים בשעה מאוד מוקדמת ולכן לוקחים באוטובוסים את ארוחת הבוקר). אחת המורות, מרצון טוב, התעקשה ללכת לחנות הנוחות בתחנת דלק לקנות להן כריכים חלופיים, האוטובוסים התעכבו, מה שגרם להם להיכנס לפקק בדרך לצורן שכן זו הייתה בדיוק השעה שהורים מסיעים את ילדיהם לבתי הספר. כשנכנס צוות הרצים לצורן, קיבלתי מאיציק הודעה במכשיר המירס לעצור! זה עניין מאוד נדיר במרוץ – עצירה. תמיד אנחנו מתקדמים, גם אם זה בהליכה (היו פעמים שסובבנו את הצוות ורצנו לכיוון הנגדי לאסוף את האחרונים, היו גם פעמים של טעויות ניווט קלות שחייבו שינוי כיוון), ופתאום חייבים לעצור כי אנחנו נגיע ולא רק שלא יהיה מי שיקבל את הרצים, עניין מאוד מאוד חשוב ומרכזי במרוץ, אלא שלא יהיה צוות שימשיך את הריצה למקטע הבא! בסופו של דבר, אחרי כעשר דקות עמידה במקום, האוטובוסים הגיע ויכולנו לסיים את הריצה. האירוני בכל הסיפור שאותן תלמידות לא אכלו גם את מה שאותה מורה קנתה להן כי זה לא ערב לחיכן… בפעם אחרת, במרוץ אחר, ביום רביעי – היום הראשון לריצה, כשהגענו עם הצוות לחורשת הפקאן, גילינו להפתעתנו שהאוטובוס עם הצוות שאמור לרוץ את המקטע הבא פשוט לא הגיע! הסתבר שהמורה שהובילה את האוטובוס התברברה בדרך (לא היה אז וויז…) ואין צוות! באלתור של רגע הורדנו צוות אחר שהיה מתוכנן לרוץ קצת פחות בהמשך, סיפרנו להם שזה בדיוק אותו מרחק…ועשינו החלפה בין הצוותים.
סע לאט
התאמת הרצים לצוותים היא תמיד מלאכה מורכבת ומאתגרת. קשה מאוד, במיוחד כשמספר הרצים מעל 200 ויש רק 9 צוותים, להתאים לכולם את המרחק ובמיוחד את הקצב לשלושת ימי הריצה שלא לדבר על תוואי השטח (עלייה, ירידה, בוץ…). התלמידים לא מצליחים להבין למה דווקא אלה המרחקים ומבחינתם לפתוח צוותים על פי המרחק הרצוי להם ולא על פי המקומות בהם ניתן לחליף צוות כמו שאנחנו ברוב חוצפתנו עושים…אחד העקרונות החשובים ביותר בקביעת קצב ריצת הצוות הוא שהרץ האיטי ביותר הוא שמכתיב את הקצב, כלומר הוא רץ קדימה ומוביל למעשה את הצוות. במרוץ ה- 20 ששודר בשידור ישיר, התקשרה אחת האימהות לברך את ביתה שרצה וציינה בהתרגשות עצומה שזה ממש נפלא איך הבת מובילה את הצוות ורצה ראשונה…הבת הנבוכה לא ידעה איך להסביר לאימה שהיא מובילה כי היא הכי איטית… באחד המרוצים בחרה אחת הבנות לרוץ בצוות מסוים. כבר מהאימון הראשון התגלתה הבעיה. היא יכולה להתמודד עם המרחק אבל הקצב! היא פשוט רצה לאט מה שגורם לקושי אדיר ליתר חברותיה לריצה. הן פנו אלי בתחינה לעשות משהו, ויחד עם רכזת השכבה ניסינו בעדינות וברגישות להסביר לה שכדאי לה לרוץ בצוות אחר אך לשווא. היא קודם נפגעה ובסוף החליטה שייהרג ובל יעבור היא רצה רק בצוות הזה וכך היה. אותו מקרה ממש קרה עם אותה רכזת ועם שתי בנות ובאותה תוצאה ממש כשאחת מהן אפילו אומרת שאם היא לא בצוות הזה היא לא יוצאת…בסופו של דבר כמעט כולם מצליחים להבין שחשובה יותר הצלחת הצוות ורצים בסבלנות תוך התחשבות ברצים האיטיים. להבדיל אני זוכר את שתי הבנות האמיצות הראשונות שבחרו לרוץ בצוות "לביא" במתכונתו הנוכחית עם העלייה האימתנית שממתינה לרצים אחרי כ- 7 ק"מ. אחת מהן חלתה ממש לפני המרוץ ולא יצאה והשנייה כשהגענו לעלייה בחרה משום מה לעלות אותה עם רכב הליווי…שנה אחר כך הגיעו אלי 5 בנות והצהירו שהן מתכוננות לרוץ ב"לביא". אני כמובן שמחתי מאוד, ואחרי שתיארתי בפניהן את הצפוי להן במסלול הריצה, עודדתי אותן להעז ולנסות. הן פחדו שהבנים בצוות לא יקבלו אותן, ירוצו מהר ולא יאפשרו להן להיות בצוות שעד אז נחשב למעוז הרצים – בנים הטובים בשכבה. אחד הבנים האלה אמר לחבריו בפשטות שהחמש בנות הן חלק מהם והאתגר האמיתי שלהם כצוות יהיה כשהן תצלחנה להעפיל את ההר. וכך היה! הבנות האלה עשו היסטוריה ולימדו את כולנו שיעור חשוב. אגב אחת מהן יום לפני הריצה באה אלי ואמרה לי שיש לה בעיה ברגל והיא לא תוכל לרוץ. כשהצוות ירד מהאוטובוס בתחילת מסלול הריצה ראיתי שגם היא יורדת. באותה שנה ירד גשם והכל היה בוצי כך שידעתי מראש שרכבי הליווי לא יעלו איתנו את העלייה. שאלתי אותה מה היא עושה והיא השיבה שהיא מתחילה לרוץ ותעלה על רכב הליווי. כל קילומטר בערך פניתי אליה ואמרתי לה לעלות לרכב כי עוד מעט הליווי היחידי שיהיה זה הגב שלי…היא המשיכה בנחישות ואפילו כשרכב הליווי נתקע בבוץ היא המשיכה מתוך ידיעה שהיא עולה את העלייה ואכן כך היה. אגב לימים אחותה של אחת מאותן חמש פורצות דרך רצה אף היא באותו צוות. שנה אחר כך הגיעה אלי תלמידה שהכרתי אותה היטב כי הייתה בקבוצה אותה הדרכתי בפולין. היא הייתה תלמידה ערכית מאוד אך בכל הקשור לריצה לא הייתה בין המובילות בלשון המעטה, באימונים רצה מעט ודי לאט. כשהגיע הזמן להתחלק לצוותי הריצה, בניגוד לרוב התלמידים שנרשמים לצוותים בוובטופ, היא הגיעה אלי לשיחה בחדר המורים. היא באה להודיע לי שהיא רצה בצוות "לביא". נידהמתי. לביא?! על פי מה שראינו עד עכשיו לא בטוח שריצה בצוות פקאן לא תהייה לה קשה מדי…למזלי לא אמרתי לה מה אני חושב, אלא עודדתי אותה על הרצון והנחישות ורק תיארתי לה מה זה אומר לרוץ בצוות לביא. היא הייתה נחושה ובאותה שנה התלמידה הזו הייתה ממויבלות הצוות ולא כי הייתה הרצה החלשה ביותר אלא כי הייתה הנחושה ביותר. היא לימדה אותי שיעור חשוב שאני משתדל ליישם כשאני מדבר עם תלמידים על בחירת צוות.
בשר
המרוץ חולף לפחות במסלול אחד בפאתי ישוב ערבי ושם הם זורקים את כל הזבל שמצטבר אצלם כולל פגרים של בעלי חיים. באחד המרוצים הבחנו, יושבי רכב הליווי האחורי באחת הבנות שמתנשמת ומתנשפת ונראית כאילו עוד שנייה היא מתעלפת. היא הייתה היסטרית לחלוטין ולקח לנו זמן להבין שהיא ראתה פגר של פרה…ירדתי במהירות מהרכב ניגשתי לאותה תלמידה וראיתי שהיא בוהה היישר לפגר נוסף שהיה מוטל לצידי השביל…מיהרתי לסובב אותה לדחוף אותה לתוך הג'יפ לפני שהיא תבחין גם בו. הוצאנו אותה מהשטח ואז הסתבר לנו שהיא טבעונית. ניסינו בתמימות להסביר לה שככה זה בכפרים האלה אבל זכינו לנאום שוצף על הריגת בעלי חיים…
רק בגלל הרוח
תמיד הטקס בתיכון בסיום המרוץ מרגש מאוד. במרוץ השני כיבד אותנו בנוכחותו השר אביגדור קהלני, גיבור ישראל, מלוחמיה המפורסמים של יחידת עוז 77 בה שירת רונן ז"ל. באחת הפעמים זכינו ולאה שבת הופיעה יחד עם ההרכב המוזיקלי בניצוחו של אורי הבלתי נלאה עם השיר: "רק בגלל הרוח". זה הטקס הראשון בו החליטו מיקה ולינה, שתי המורות היצירתיות לספרות שמפיקות בכל שנה את הטקס ברגישות רבה, שהגיעה השעה להפוך את הטקס מטקס בו האבל והצער מככבים לטקס שבו יש גם איזו תקווה, גם נקודת אור, כי אחרי הכול החיים נמשכים. קשה לשכוח שבטקס אחר הופיע אחיה של לאה, שלומי שבת, אני כבר לא זוכר מה הוא שר אבל הוא בא, עלה לשיר, ירד והלך כאילו מדובר בעוד הופעת יום עצמאות באיזו כיכר של עיר…כך לפחות אני זוכר את זה אם כי לזכותו יאמר שהוא עשה את זה בחינם באמצעות הקשר שלו לאחת המשפחות. באחד המרוצים התלווה אלינו קפטן נבחרת ישראל בכדורגל לשעבר, שחקנה של מכבי תל אביב וליברפול האנגלית, אבי כהן ז"ל. הוא היה חברו של איציק בן דור, מנהל מחלקת הספורט בעירית הוד השרון, האיש שהרבה בזכותו המרוץ הזה ממשיך, והוא הגיע על מנת לייעץ לנו איך לשווק את מה שאנחנו עושים לתקשורת. בכלל כבר מהמרוץ הראשון ניסו אנשים שונים להביא את המרוץ לידיעת הציבור באמצעות כלי תקשורת שונים. הייתה פעם אחת כתבה ליומן של הערוץ הראשון, שנתיים אחד מערוצי הספורט צילם כתבה על המרוץ, במרוץ ה- 19, המרוץ של עוז חיון, היו כמה כתבות בעיתון ובמרוץ ה- 20 זכינו אפילו לכתבת אמצע בידיעות אחרונות. אנחנו מבחינתנו הבנו שהמרוץ הוא עבור המשפחות והוא שלנו, ולא כל כך משנה לנו אם יפורסם ואיפה. אחד האנשים החשובים שהגיעו במהלך השנים היה הרב הצבאי הראשי הרב תת אלוף רפי פרץ שהיה מדריכו של ליאור בקורס טיס ואף חיתן אותו, שבא בשני מרוצים לדבר מול התלמידים בביקור בתל נוף.
אחרי 20 שנה
הטקס במרוץ ה- 20 ייזכר כנראה עוד הרבה שנים גם בגלל ציון הזמן המיוחד ואולי גם בגלל בחירת השירים. מיקה ולינה, מפיקות הטקס, העלו רעיון שכל משפחה שכולה תבחר שיר המתאים לה וזה השיר שיבוצע בטקס. משפחת שי בחרה בשיר "כשתגדל ליאור" ושתי בנות שרצו במרוץ ניגשו לבצע אותו. אחת מהן הספיקה לשיר כמה שורות לפני שפרצה בבכי, חברתה, הזמרת השנייה, על הבמה, חיבקה אותה ואחר כך המשיכה לשיר כשההרכב הקולי מנגן כל הזמן. דומה שלא הייתה עין יבשה אחת בקהל בטקס הזה, ולא רק בשיר הזה. מאחורי הקלעים הייתה גם אפיזודה משעשעת כשהשיר שנבחר כשיר הנושא של הטקס היה כמובן "אחרי 20 שנה" של יענקל'ה רוטבליט ושמוליק קראוס, וכשנוגן השיר בטקס ניגשה אחת המורות לאופיר חיון שעמד בצד והתכונן לתורו לעלות לבמה ושאלה אותו אם הוא חיבר את השיר…
כמה רצים
כבר סיפרתי כאן שבמרוץ הראשון התלמידים רצו כמעט כמה שרצו. מאז הגבלנו אותם מטעמים בריאותיים ובטיחותיים אבל במרוצים הראשונים, כשרצנו ביום שישי בשולי כביש 4 מחדרה להוד השרון, הרשינו להם בהתחלה לרוץ מצומת בית ליד עד לתיכון (כ- 21 ק"מ), אחר כך הגבלנו אותם רק מצומת בני דרור (14 ק"מ) והיום אנחנו מקפידים שירוצו אך ורק את הקטע של הצוות שלהם וכמובן ביום האחרון יחד עם כולם ממרכז שרונה ועד לתיכון עם עצירה בבית יד לבנים. מדי שנה אנחנו המורים לחינוך גופני נדהמים לראות איך תלמידים שבכיתה י' ואפילו יא' כשהיו שומעים שיש בשיעור חינוך גופני ריצת 2000 היו עושים הכל על מנת לדחות או להתחמק מרוע הגזירה ואז במרוץ הם עושים הכל על מנת לרוץ יותר ממה שהם צריכים, לעיתים יותר מעשרה קילומטר….במרוץ ה- 20, החליט מפקד משטרת כפר סבא החדש כשבוע לפני המרוץ לאסור עלינו לרוץ בעירו עם דבוקה גדולה של רצים כפי שתכננו ואישר רק ל- 20 רצים לרוץ על המדרכה. עד הרגע האחרון ניסינו לשנות את ההחלטה ולכן רק בערב יום חמישי במרוץ עצמו נאלצתי לבשר לשני הצוותים שהיו אמורים לרוץ גם את הקטע הזה שמתחיל ממשמרת שהם יעלו בגן חיים על האוטובוסים וצוות אחר, קטן יותר, ירוץ במקומם את ה- 2.5 ק"מ הנותרים. קמה קול צעקה כשהתלמידים מוחים על כך במקום לרוץ 8.5 ק"מ ירוצו רק 6.0 ק"מ…
אחרי 20 שנה
כשהגיע המרוץ ה- עשירי, חשבנו לציין זאת בדרך מיוחדת אבל בסופו של דבר למעט כמה תמונות שהוגדלו לא עשינו דבר. לקראת המרוץ ה- 20, ציון דרך משמעותי לכל הדעות, חשבנו שנה מראש, שהפעם אי אפשר להתעלם מהמספר הסמלי הזה. כבר במרוץ ה- 19, בקטע הראשון של הריצה, הקטע של צוות נחמיה, כשאיציק בן דור כהרגלו רץ לצידי בראש דבוקת הרצים, התחלנו לדבר על מה עושים במרוץ הבא. אחרי כמה ישיבות בנושא החלטנו שנזמין את הרצים מכל המחזורים להצטרף אלינו בקטע האחרון של המרוץ, ממרכז שרונה בכניסה להוד השרון, עבור ביד לבנים ועד לתיכון כשלכל מחזור יהיה שלט עם השנה ומספר המרוץ שלו. מי שלקח על עצמו את הקשר עם הבוגרים באמצעות נציגים לכל מחזור היה אופיר חיון. בסופו של דבר, כשהגענו למרכז שרונה וראינו את המוני האנשים שמחכים לנו, חלקם בחולצות המרוץ המקוריות שלהם, חלק אחר בחולצות הכחולות שהוצאנו במיוחד להם, לא היה גבול להתרגשות. בבית יד לבנים, מחוץ למבנה שהיה בשיפוצים, כל התלמידים עשו מעגל אחד גדול וענק וכשהגענו לתיכון הכל כבר הפך לכנס מחזורים ענק. אין ספק שההכרה הזו שמה שהחל עם שני משוגעים, 39 רצים ורצון להנציח הפך אחרי 20 שנה למאות אם לא אלפי אנשים שהחוויה הזו, לקראת סוף לימודיהם בתיכון, צרבה בהם משהו שלא ישכחו, ואולי הכי חשוב, כולם מכירים וזוכרים את שיקו, יפתח, רונן וליאור.