בלילה קר וחשוך בפברואר 1997 עשו שני מסוקים של צה"ל את דרכם מהמנחת שבמחניים לעבר הגבול כשעל סיפונם לוחמים שאמורים להחליף את חבריהם במוצבים שבלבנון. צה"ל ישב אז בלבנון וכדי להימנע מסיכון לוחמים בדרכם לשם ובחזרה התחילו להטיס את החיילים במסוקים. שני המסוקים טסו במבנה ללא אורות כפי שהיה נהוג אז. ממש רגע לפני שחצו את הגבול איבד טייס אחד המסוקים קשר עין עם המסוק השני ופגע בו. המסוק הנפגע נפל לקרקע בשאר ישוב ומיד אחריו גם המסוק השני. כל 73 החיילים, כולל צוות האוויר שהטיס את המסוקים, מצאו את מותם באסון הגדול ביותר מאז ומעולם שהיה בצה"ל. בביתה בהוד השרון יושבת תמי סבן כמו כל עם ישראל וצופה בשידור ישיר בתמונות הקשות שמועברות מזירת האירוע. לפתע המצלמה מתמקדת בתרמיל אחד ועליו רשום: שיקו סבן. כך נודע לתמי שבנה, משה, היה על הטיסה הזו, כך היא מבינה שאיבדה את בנה.

תיכון הדרים איבד בתאונה הנוראה שניים מתלמידיו לשעבר: יפתח שלפוברסקי ומשה (שיקו) סבן. שני המורים לחינוך גופני מהתיכון, איציק ועמית, באחת הריצות הרבות והשגרתיות שהם עושים יחד, חשבו שצריך להנציח את שני התלמידים. הדרך עליה הם חשבו היא הדרך אותה הם מיטיבים להכיר, דרך הרגליים. הרעיון היה להחזיר את הבנים הביתה, משאר ישוב בה מצאו את מותם ועד להוד השרון בה גרו במעין מרוץ שליחים אותו יבצעו בצוותים תלמידי שכבת יב' שיתנדבו ויתאמנו לשם כך.

שני המורים התחילו לגלגל את הרעיון שנראה בהתחלה מטורף לחלוטין: לחבר בריצה במשך כמה ימים בין קצה המדינה – שאר ישוב להוד השרון על ידי תלמידים, והם מחליטים לקרא למרוץ מרוץ ש"י (שיקו ויפתח). תוך כדי תכנון המרוץ, באוקטובר של אותה שנה (1997), הגיעה הידיעה המרה שרונן חיון, אף הוא תלמיד "הדרים" נפל בלבנון כשהטנק בו נהג ספג פגיעה ישירה. הטיל חדר את הטנק בזווית היחידה שלא הייתה ממוגנת אז, פגיעה של אחד למיליון, שהספיקה להרוג את רונן כשיתר חבריו לצוות הטנק יוצאים כמעט ללא פגע. לבקשת הוריו של רונן, מצרפים את שמו למפעל ההנצחה והמרוץ נקרא מאז מרוץ שי"ר (שיקו, יפתח ורונן), כבר מהמרוץ הראשון שיצא לדרך ב- 1998, בפברואר, בדיוק שנה לאסון נפילת המסוקים.

ביולי 2010 התנגש מסוק של צה"ל שהיה באימון ברומניה בצלע הר. בין אנשי הצוות שמצאו את מותם באסון הנורא היה גם ליאור שי תלמיד תיכון הדרים. במרוץ השלישי, בשנת 2000, השתתף ליאור במרוץ ושנה לאחר מכן סיים בהצלחה קורס טיס והוצב כטייס מסוקים בטייסת ממנה יצאו שני המסוקים שהתרסקו באסון ב- 97'. כמי שהיה שותף להנצחת שניים מחללי אותו אסון, הוא אסף חומרים, בנה מצגת המסבירה לפרטים מה קרה באותו לילה, קיבל עליה את אישורי הצבא ומאז בכל מרוץ ליאור היה מגיע לפני המרוץ או במהלכו ומספר לרצים על אסון המסוקים. ליאור הפך להיות לחלק מהמרוץ ולכן אך טבעי היה להוסיפו למפעל ההנצחה של התיכון ומהמרוץ ה- 14 המרוץ נקרא: מרוץ לשי"ר (ליאור, שיקו, יפתח ורונן). ואגב, במסוק השני שהיה באותו אימון ברומניה, היה תלמיד לשעבר נוסף של "הדרים", הטייס אבנר פלורנטל, שאחרי האסון החליט להמשיך את דרכו של ליאור ומידי שנה מגיע להסביר לתלמידים על שני האסונות.

במרוץ הראשון רצו 39 תלמידים מהם 10 בנות, כשבמרוץ ה- 17 (2014) כבר רצו מעל 200 רצים, כולם תלמידי שכבת יב', לפחות 60% מהרצים הן בנות. משתתפי המרוץ הם תלמידי שכבת יב' הבוחרים להיכנס לתהליך של אימונים ומרוץ. מתחילת ספטמבר, פעם בשבוע, מתכנסים הרצים מוקדם בבוקר לאימון משותף כשבכל אימון יש מספר דרגות קושי. בסופו של התהליך מתחלקים התלמידים לצוותים על פי דרגת הקושי והמרחק כשהעיקרון הוא שקצב הריצה נקבע על פי הרץ הפחות מהיר בצוות.

המסע, אם אפשר לקרא כך למפעל ההנצחה, אורך 4 ימים. ביום הראשון מבקרים התלמידים ביחידות הנופלים ומכירים את הצד הצבאי של חייהם ובערב של אותו יום מקיימים ערב לזכרם בו חברים ובני משפחה מספרים על הבנים. בסופו של היום הזה, עוד מחזור של תלמידים מכיר את הנופלים כאילו היו חבריהם לשכבה.

בשלושת הימים הבאים רצים התלמידים בצוותי הריצה שלהם כשכל צוות מתחיל לרוץ בנקודה שבה סיים הצוות הקודם, ובסה"כ מכסים התלמידים קרוב ל- 200 ק"מ עד לתיכון הדרים בהוד השרון, ובכל יום רץ כל תלמיד בין 4 ל- 13 ק"מ שעוברים ביפים מנופי ארצנו. הורים, בוגרים ומורים מצטרפים לתלמידים הרצים כשהשיא כמובן ביום האחרון, יום שישי, כשמאות רצים ממלאים את רחובות הוד השרון בדרך לתיכון.

שלושת ימי הריצה מתחילים בטקס הזכרה קצר באנדרטה לזכר חללי אסון המסוקים בשאר ישוב ומסתיימים במעמד מרגש בבית יד לבנים בהוד השרון ובטקס מרכזי בתיכון.

את הרצים מלווים מדי שנה צוותי מתנדבים של הורים לבוגרים לשעבר שרצו במרוץ וכבר סיימו, כך שכל צוות ריצה מלווה על ידי ג'יפים מסייעים. בשנים האחרונות משתדלים לרוץ בשטח ולא בכבישים מסיבות בטיחותיות.

ניתן בהחלט לומר שמפעל ההנצחה הגדול הזה שב- 2017 יציין 20 שנה לקיומו, צופן בחובו ערכי חינוך לא מעטים כמו עבודת צוות, מיצוי יכולת אישית, נתינה, קבלה, התמדה, אהבת הארץ אך מספיק מבט לעיני המשפחות השכולות על מנת להבין מה ערכו האמיתי של המפעל הזה.

אומרים שרק האדם הנשכח מלב הוא מת. אין ספק שמדי שנה תיכון הדרים ומספר מאוד גדול של תלמידים זוכרים את הבנים שביחד עם הרצים הופכים למשפחה שהולכת וגדלה מדי שנה.

הגדרות כלליות כניסה למערכת
שינוי גודל גופנים
ניגודיות