נתן אלתרמן- "ירח" (שירה מודרנית)

"גם למראה נושן יש רגע של הולדת…" כותב אלתרמן בשיר יפהיפה זה שנושאו הוא: כוחה של השירה וכוחן של המילים "לברוא" מחדש את האובייקטים בעולם, לתת להם: "רגע של הולדת".

יחסי דובר- נמענים: נקודת התצפית בשיר: בשני בתים ראשונים הנמען פונה אל אדם כלשהו (אולי אל עצמו) ומתאר באוזניו את עולמו על מרכיביו השונים: מול חלונך- עומדת עיר טבולה בבכי הצרצרים ושמיים בלי ציפור, זרים ומבוצרים. כך גם בבית השני: הדובר מתאר את הנמען המביט אל הדרך הצופה אל ההלך, הירח על כידון הברוש, והשואל אם עדיין מותר לדרוש בשלומם של כל הפרטים שנמנו. בבית השלישי- הפניה משתנה, הדובר אינו מדבר עוד בלשון יחיד, אלא בגוף ראשון רבים: "אנחנו": המים מביטים אלינו מאגמיהם, לעד לא תיעקר ממני אלוהינו, תוגת צעצועיך הגדולים. המעבר לגוף ראשון רבים משקף את עוצמת החוויה: אין זו חוויה של אדם יחיד, אלא חוויה אוניברסלית, אשר מקיפה את העולם כולו. פרשנות נוספת: בבית ראשון ושני- הדובר מדבר אל תודעתו המביטה בעולם, ובבית השלישי- תודעתו והוא- הופכים לאחד. במילים אחרות- בשני בתים ראשונים יש עדיין הפרדה בין תודעת המביט בעולם לבין האובייקט בו הוא צופה, אך בבית השלישי- המבט מתאחד עם האובייקט המובט: "לעד לא תיעקר ממני, אלוהינו, תוגת צעצועיך הגדולים". —-מקווה שזה לא מסובך מדי… נמשיך…בכלל, המבט והראיה הם חלק מרכזי בשיר: "גם למראה נושן…ובראותך כי דרך עוד צופה אל הלך…מאגמיהם המים ניבטים אלינו…"העין הקולטת רשמים מהעולם, מעבדת במוח(למי שיש אחד כזה) את הרשמים והופכת אותם ליצירת אמנות, לשפה. אולם בשיר זה- ההבטה מתבצעת בשני הכיוונים- הניבט הוא גם המביט: אתה רואה את הדרך הצופה על ההלך- גם האדם וגם הדרך, שהיא האובייקט עליו מביטים- מסתכלים, רואים. (הדרך מואנשת וכך גם כל תיאורי הטבע בשיר אשר מסמלים רגשות אנושיים: בדידות, ניכור, כאב.) בבית האחרון- המים ניבטים אלינו, כלומר- המביט- האדם, והניבט- הטבע, (שקודם הביט גם הוא)- מתלכדים והופכים ליישות אחת. מטפורה זו מזכירה את מיתוס נרקיס אשר טבע לתוך השתקפותו שניבטה אליו מהאגם. האגם משקף את העולם החיצוני, מביט עליו, אך אנחנו, בני האדם, מביטים לאגם ורואים את השתקפותנו בו. בקיצור- סחרחורת של השתקפויות- בתוך השתקפויות אשר מייצגות את מעשה האמנות: לשקף מציאות ולהשתקף במציאות- בו- זמנית, לתת ל"מראה נושן" רגע של הולדת, לברוא עולם, ליצור יצירת- אמנות.

אם כן היסוד הארס- פואטי בשיר, אשר מעלה לדיון את היצירה, השירה, הכתיבה, מעוצב באמצעות מטפורת המבט ועוד מטפורות המראות תיאורי- טבע, בהן אדון בסעיף הבא.

הלשון הציורית בשיר: שיר זה עשיר במיוחד בציורי- לשון ומטפורות.

"גם למראה נושן יש רגע של הולדת": המראה הרגיל, השגור והסתמי ביותר, מראה שראית מאות פעמים, גם הוא יכול פתאום להכות את התודעה ברגע של גילוי, בתחושה ש: הנה, אתה רואה אותו כפי שראית אותו בפעם הראשונה. אפקט זה נקרא: הזרה: היכולת לראות אובייקט שגרתי, מוכר, באור חדש, יצירתי. למשל: פעמים רבות אנחנו מבצעים במחשב את: העתק- הדבק. אולם, כאשר אומרים למישהו: יאללה, העתק- הדבק, מתכוונים לכך שיעביר נושא, או שישתוק ויתחפף. כלומר, הביטוי השגור והמוכר מתחום המחשבים, הועבר לתחום של יחסים בין- אישיים. זו לשון ציורית- מטפורית, אשר מאירה את המושג השחוק באור חדש. מטפורה זו העניקה למושג: "העתק- הדבק", רגע של הולדת.

בהמשך השיר, מדגימה הלשון הציורית, את ה"רגע של הולדת": עצם התיאור של העולם באמצעים מטפוריים, מעניק למראות השגורים, הסתמיים והרגילים ביותר- רגע של הולדת. ובמילים אחרות- השירה מעניקה למציאות, לעולם- רגע של הולדת, השירה בוראת את העולם מחדש- בדימיוננו, בתודעתנו, ברוחנו.

לדוגמא: "שמיים בלי ציפור- זרים ומבוצרים. בלילה הסהור מול חלונך עומדת עיר טבולה בבכי הצרצרים" העיר המהווה רקע אשר בו מביטים- הופכת למרכז, ולאובייקט "מביט":לא האדם עומד מול החלון ומביט את העיר, אלא העיר עצמה, עומדת ו" צופה" בדובר. לפיכך- העיר מתוארת באמצעות האנשה- מעניקים לה תכונות- אנוש: היא זו המביטה מבעד לחלון- פנימה, על הדובר: המבט מופנה כאן פנימה, אל נפש הדובר, וזאת- באמצעות הלשון הציורית. הלילה הוא ליל ירח, השמיים: זרים ומבוצרים", כלומר: הם משקפים ניכור, זרות ובדידות. העיר טבולה בבכי הצרצרים, כלומר- שוב תיאורי- סביבה אשר משקפים את העצב והכאב: עיר שלמה טבולה באגם של בכי.

בבית השני- מופיע מוטיב ההלך אשר מנוכח בשירים רבים של אלתרמן. ההלך הוא האדם אשר "הולך" בדרך- חייו, בין החיים למוות. אולם- בבית זה- שוב התהפכו היוצרות: לא האדם הוא הצופה על הדרך- החיים, אלא הדרך היא זו הצופה עליו. הדרך מואנשת, כמו כל תיאורי הטבע בשיר, והיא הצופה בהלך ההולך בנתיב- חייו. המשורר- ההלך עדיין לא "לכד את המבט", יצירת האומנות טרם הושלמה, טרם "לכדה" את העולם, ולכן עולה השאלה המהוססת: "העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?" כלומר, האם יש ביכולתו של בן האנוש- לקלוט בתודעתו, בשירתו, את העולם?

גם בבית זה, כמו בבית הקודם, הטבע מיצג קדרות, ניכור, ואף אלימות: "הירח על כידון הברוש"- אין הרמוניה בעולם, אלא כאב ואלימות הנובעים מנעיצת הכידון החד בגוף הירח העגלגל. הכידון הוא מחודד וקוי, והירח העגול- מהווה לו ניגוד גראפי. הניגוד מעצים את האפקט האלים- ירח נעוץ בכידון- הברוש.

בבית השלישי- המים ניבטים אלינו- המביטים בהם, העץ- שוקט באודם עגילים. שוב, תיאור טבע אשר כנראה, מייצג את הפרי האדום המקשט את העצים. יצירת האמנות אפשרה "לנטרל" חלק מהבדידות והכאב ובמקום: שמיים זרים ומבוצרים- העץ נראה מקושט ויפה- באודם עגילים.

השיר מסיים בהכרזה מלאת- נחישות של הדובר, אשר "מתחייב" לפני בוראו: "לעד לא תיעקר ממני, אלוהינו, תוגת צעצועיך הגדולים"- מהם: "צעצועיך הגדולים"? האם אלה האובייקטים בעולם? הירח, השמיים, הברוש, העיר הטבולה בבכי הצרצרים? ומדוע הם מלאי תוגה(עצב, יגון)? מה משמעות ההבטחה של הדובר ש- "לעד לא תיעקר ממנו תוגה זו"?

יתכן כי משמעות הכרזת הדובר בסיום, היא נחישותו המוצהרת להמשיך להתבונן בעולם, להתפעם מיופיה וממופלאותה של הבריאה, וכן: "לכתוב על העולם" ובכך, כבייכול, לברוא אותו בכל פעם מחדש. למרות הניכור והבדידות- הוא מתחייב להמשיך לכתוב שירה, הדומה למעשה הבריאה האלוהי(אם כי אינה משתווה לו, כמובן) הדובר מבליט כאן את תפקידה של האמנות בעולם- לתת לו תוקף, לתת "למראות הנושנים- רגע של הולדת", להביט בעולם, וכך, באמצעות המבט על האובייקטים- לברוא אותם, ליצור אותם. הרי האמנות היא "מעשה- יצירה"!

חשוב להזכיר את המבנה בשיר, אשר מציג תבנית קבועה, כפי שאופייני לשירי אלתרמן- בכל בית- חמש שורות, השורות: 2,3,- קצרות יותר בכל הבתים. כך גם החריזה אשר חוזרת על פי חוקיות קבועה.

כל שלוש השורות הראשונות בכל הבתים- מדברות על המראה, המבט, המביט או המובט, באופן המשקף את נושא השיר- השתקפות המציאות באמנות,

השורות:2,3, בכל הבתים- מתארות את הזרות, הכאב, אך בבית השלישי- חל שינוי קל: העץ שוקט באודם עגילים: לא עוד ירח על כידון הברוש, ושמיים- זרים ומבוצרים, אלא תיאור טבע מרוכך יותר, שקט ורגוע.

השורות: 4,5, בכל אחד מהבתים, מכילות את המסקנות הנגזרות מכל אחת מההתרחשויות המתוארות בכל אחד מהבתים. אולם, אם בבית א- מופיע תיאור מצב קיים: "עיר טבולה בבכי הצרצרים עומדת מול חלונך", הרי שבבתים: ב, ג, חלה התפתחות: התיאור לא עוד סטאטי, אלא מתרחש בו דיאלוג, יש בו תנועה: "אתה אומר: אלי, העוד ישנם כל אלה? העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?" ו- "לעד לא תיעקר ממני, אלוהינו, תוגת צעצועיך הגדולים".סופי הבתים: 2, 3, מעמידים במרכז את הקבוע, הנצחי, השונה מה"הלך" שהוא חולף, משתנה וסופי. הפניה לאלוהים והדיאלוג עימו בסיום בתים: ב, ג, משקפים את השינוי לטובה שחל באמצעות כוחה של השירה: האדם עומד מול בוראו ומתחייב בפניו לשורר על נפלאות הבריאה והעולם, ובכך- ליצור, לברוא בעצמו את העולם, לתת ל"מראה נושן, רגע של הולדת", לבצע "הזרה" על העולם.

הגדרות כלליות כניסה למערכת
שינוי גודל גופנים
ניגודיות